Sotah Daf 25 - Hasra'ah for Overes al Das, Backing Out on Kinuy
Summary
- The shiur on Sotah 25 raises whether an *overes al das* forfeits her kesubah without prior *hasra’ah*, examines what content a valid *hasra’ah* requires, weighs distinctions between *das yehudis* and *das Moshe*, and analyzes the underlying rationale for forfeiture and its practical implications. It brings three attempts from the Mishnah to prove the need for *hasra’ah* and accepts a clear proof from “וְאֵלוּ שֶׁבֵּית דִּין מְקַנִּין לָהֶן,” while entertaining a limitation where the husband’s presence is absent. It then asks whether a husband may retain an *overes al das* wife and whether a husband can be mochel his *kinui*, concluding that he can be mochel but not after *setirah*. It frames Beis Shammai versus Beis Hillel on a widow’s kesubah as a dispute over who is the *muchzak* via whether שטר העומד לגבות כגבוי דמי, and it distinguishes an *ailonis* from other women who cannot bear children regarding drinking and collecting, anchoring the exclusion of an *ailonis* in “ונקתה ונזרעה זרע.”
- The shiur is sponsored by Dr. David Lander in honor of his wife and children, לעילוי נשמת his mother גולדה בת שמחה עליה השלום. It is also sponsored by הינדי and מענדי יודין and אהרן and שושנה טוורסקי לעילוי נשמת הינדי and אהרן’s father רב שלמה טוורסקי הרב שלמה שמואל בן הרב יעקב ישראל, whose יארצייט was yesterday, with a blessing that the נשמה should have an עליה.
- The Gemara asks whether an *overes al das* requires *hasra’ah* to forfeit her kesubah or loses it automatically, and Rashi frames the case as *das yehudis* with examples from Kesubos 72a such as ראשה פרוע, טווה בשוק, and מדברת עם כל אדם. The Rashba (Teshuvos, attributed in the shiur) requires the husband to warn both about the behavior and the explicit consequence of losing the kesubah, while the Riaz (cited by Shiltei Gibborim to Kesubos 33) holds that stating the behavior is prohibited suffices; the Beis Shmuel (EH 115) brings a proof from our sugya favoring the Riaz, since the content of *kinui* does not include stating financial consequences. The Beis Shmuel infers that for *das Moshe* no *hasra’ah* is needed to forfeit, whereas the Chasam Sofer argues that even *das Moshe* requires *hasra’ah* within Rashi’s approach.
- The Beis Shmuel explains the kesubah loss as a safeguard of שמא תזנה prompted by *pritzus*, while the Mishneh LaMelech (Hilchos Sotah 2) holds שמא כבר זינתה. The Kerem Neta notes a nafka mina: if the concern is שמא כבר זינתה it is “too late” and no *hasra’ah* helps, but if it is שמא תזנה then *hasra’ah* is meaningful to allow her to mend her ways.
- The Ritva (Kesubos 72) states that once warned, even a single violation labels her *overes al das* for forfeiture. The Rashba (Teshuvos I:561) writes that *overes al das* loses a kesubah only if she is רגילה בכך; the Darkei Moshe reads this as requiring habitual conduct even with warning, while the Ba’er HaGolah explains that warning makes even one act sufficient. The Gra clarifies that the Gemara’s chiddush concerns a single lapse requiring *hasra’ah*, whereas habitual *pritzus* would forfeit even without *hasra’ah*.
- The Mishnah states: ארוסה ושומרת יבם לא שותות ולא נוטלות כתובה, and the Gemara infers that *kinui* is nonetheless in place. Abaye limits the function of *kinui* there to לאוסרה עליו, and Rav Papa adds that *kinui* for an *arusah* can enable להשקותה כשתנשא, as taught in the beraisa that אין מקנאין לארוסה להשקותה כשהיא ארוסה אבל מקנאין לארוסה להשקותה כשתנשא.
- The Mishnah rules that in all forbidden unions—אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, ממזרת ונתינה לישראל, בת ישראל לממזר ולנתין—לא שותות ולא נוטלות כתובה, which seems to presuppose *kinui*. Rav Yehuda miDiskarta explains that the *kinui* there functions לאסרה לבועל כבעל, as per the Mishnah: כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל, rather than to create a new financial forfeiture requiring *hasra’ah*.
- The beraisa teaches: ואלו שבית דין מקננין להן—מי שנתחרש בעלה או נשתטה או שהיה חבוש בבית האסורין—ולא להשקותה אמרו אלא לפוסלה מכתובתה. This establishes that forfeiture requires a *kinui*, i.e., a form of *hasra’ah*, even when her conduct breaches *das yehudis*. The Amoraim did not all cite this proof because they could distinguish that case as שוני התם דלית לה אימתא דבעלה כלל, making her conduct less anchored in standard marital dynamics.
- The Gemara asks whether, if she is *overes al das*, the husband may keep her or must divorce her, even for *das Moshe*, with the question framed as בקפידא דבעל תלי רחמנא versus an objective expectation that any husband would be *makpid*. The Tiferes Tzion compares this to the Rambam’s coercion model in Hilchos Gerushin, indicating that subjective reluctance may be overridden by the normative standard. A proposed proof from ואלו שבית דין מקנאין להן is rejected because סתמא דמילתא כיון דעוברת על דת היא מינח ניחא ליה, so Beis Din’s action does not demonstrate a hard rule against retaining her.
- A proof from ואלו שבית דין מקנאין להן is deflected since אדם מסכים על דעת בית דין and the fear of later *mechilah* does not bar Beis Din’s action. A second proof from “ומסרו לו שני תלמידי חכמים שמא יבא עליה בדרך” is answered that the תלמידי חכמים guide him that דאי בעי למבעל אמרי ליה אחיל לקינוייך ובעול, implying that *mechilah* is operative. A third proof cites Rabbi Yoshiyah: “שלשה דברים סח לי זעירי מאנשי ירושלים: בעל שמוחל על קינויו קינויו מוחל; וזקן ממרא שרצו בית דין למחול לו מוחלין לו; ובן סורר ומורה שרצו אביו ואמו למחול לו מוחלין לו,” and when he went to חברי שבדרום they agreed to the first and third but not to זקן ממרא שלא ירבו מחלוקות בישראל; thus שמע מינה בעל שמחל על קינויו קינויו מחול.
- Rav Acha and Ravina dispute whether *mechilah* works after *setirah*, and the sugya concludes it does not. The proof comes from the exchange with Rabbi Yosi about sending two תלמידי חכמים, where the Chachamim argue that נדה is different שכן יש לה היתר, but סוטה אין לה היתר; if *mechilah* after *setirah* worked, סוטה would also have a דרך היתר, so אלא שמע מינה לאחר סתירה אינו מחול.
- Beis Shammai say that if the husband dies before she drinks, she collects her kesubah, while Beis Hillel say she does not. Beis Shammai hold שטר העומד לגבות כגבוי דמי, rendering her the *muchzekes* in the husband’s assets so the burden shifts to the heirs, whereas Beis Hillel hold שטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי, keeping the heirs as *muchzakim* and applying המוציא מחברו עליו הראיה against her claim.
- The Mishnah lists מעוברת חבירו, מינקת חבירו, אילונית, זקנה, and other cases as לא שותות ולא נוטלות כתובה, while Rabbi Elazar maintains that the marriage is permitted and she can collect because the husband can marry another wife to fulfill פרו ורבו. Rav Nachman said in the name of Rabba bar Avuha that the dispute applies to an עקרה and a זקנה who once were ראויות ללדת, but regarding an אילונית דברי הכל לא שותה ולא נוטלת כתובתה, as the verse says ונקתה ונזרעה זרע—מי שדרכה להזריע יצא זו שאין דרכה להזריע. A beraisa adds that if one is מקנא לארוסתו או לשומרת יבם שלו and she had *setirah* before entry, לא שותה ולא נוטלת כתובתה; and concerning מעוברת חבירו ומינקת חבירו, Rabbi Meir says לא ישא אדם מעוברת חבירו ומינקת חבירו, ואם נשא יוציא ולא יחזיר עולמית, whereas the Chachamim say יוציא וכשיגיע זמנו לכנוס יכנוס, indicating that according to the Chachamim they are ראויות לו in their proper time.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions