Megillah 3
Summary
- A שיעור on מגילה דף ג׳ (ב עמוד ב) follows the דרשות around כרכין המוקפין חומה and explains why the הלכה follows walled cities from the time of יהושע בן נון rather than the time of אחשורוש, citing the בבלי’s *gezera shava* and the ירושלמי’s reason of giving כבוד to ארץ ישראל. It then develops רבי יהושע בן לוי’s rule of *samukh* and *nir’eh* for reading on ט״ו and defines a מיל via מחמתן–טבריה, using this to connect to later measurement debates and practical zmanim discussions. The sugya continues with “מנצפ״ך צופים אמרום,” resolves how prophets can “innovate” by framing it as forgotten tradition restored, and then turns to the origins of תרגום, the earthquake around יונתן בן עוזיאל’s תרגום to נביאים, and why תרגום to כתובים is blocked because of קץ משיח. The daf then returns to Purim obligations, deriving that even כהנים, לויים, and ישראל interrupt their roles for מקרא מגילה, extends this to interrupting תלמוד תורה, and clarifies relative priorities among עבודה, תלמוד תורה, מקרא מגילה, and מת מצוה through proofs from יהושע and rules of כבוד הבריות.
- A מחלוקת תנאים sets the source and practice for כרכין המוקפין חומה, where רבי יהושע בן קרחה ties it to the time of אחשורוש because that is when the Purim events occur. A פסיקה follows the משנה that it depends on walled cities from the time of יהושע בן נון. A בבלי reason grounds this in a *gezera shava* of *parazi parazi*, which the רמב״ן notes is unusual because it links a פסוק in מגילת אסתר with a פסוק in ספר דברים yet still serves as a source.
- A ירושלמי brought by the ר״ן בשם רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי explains the יהושע בן נון standard as “כדי לחלוק כבוד לארץ ישראל שהיתה חריבה באותן הימים.” A framing places the Purim story in שושן and the provinces while ארץ ישראל is desolate near the end of the seventy years, so the תקנה ties the דין to יהושע בן נון to keep ארץ ישראל present in Jewish memory during Purim. A connection is added that Purim also relates behind the scenes to rebuilding בית שני, including חז״ל’s idea that the son of אחשורוש and אסתר gives re-permission to continue building and that “וכלים מכלים שונים” points to בית המקדש associations.
- A process assigns the phrases “מדינה ומדינה” and “עיר ועיר” to דרשות and leaves one phrase to support רבי יהושע בן לוי’s rule. A דין states that a כרך, everything close to it, and everything *nir’eh* with it are treated like the כרך for reading on ט״ו, with ראשונים debating whether *nir’eh* means mutual visibility or visibility from a shared vantage point. A גבול is given as “כמחמתן לטבריה מיל,” and the sugya asks why it is not stated simply as a מיל, answering that the comparison teaches the practical שיעור of what a מיל is.
- A note from ראשונים distinguishes that *samukh* and *nir’eh* belong to מגילה’s דין and do not carry over as an exact parallel to the דאורייתא laws of בתי ערי חומה in ויקרא (selling and redeeming houses within a year). A discussion brings the חזון איש that precise measurement is difficult and that חז״ל transmit fixed geographic benchmarks so later generations can compare distances without re-measuring from scratch, quoting his idea that מדידה requires expertise and great labor. A broader application ties מיל to sugyos in פסחים and שבת about בין השמשות, the tension between three-quarters of a מיל and ארבעה מיל, and the resulting well-known dispute of רבינו תם versus the גר״א and the גאונים about two *sheki’ot* or two *tzeit* times, including the גר״א’s “החוש מכחיש.”
- A practical cluster states that a mil is debated as 18, 22.5, or 24 minutes, producing 72 minutes as ארבעה מיל in some מוצאי שבת calculations. A מקור is given for lighting candles 18 minutes before שקיעה through the *yere’im* (ר׳ אלעזר ממיץ), who holds *bein hashmashot* occurs before שקיעה, so three-quarters of the longest mil (24 minutes) yields 18 minutes. A משנה ברורה addition explains that to be fully חושש one needs תוספת שבת and therefore some start 20 minutes before שקיעה, with the שער הציון attributing this to concern for שיטת ר׳ אלעזר ממיץ.
- A statement attributes the final-letter forms מנצפ״ך to the *tzofim*, identified by רש״י as נביאי הדורות. A question arises why the letters are not in alphabetical order, with the *Gra* inferring from “נביאי הדורות” that different prophets introduce different letters, while another approach reads the sequence as “מן צופייך” as a mnemonic that the tradition comes from the seers. A challenge from “אלה המצוות שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה” argues prophets cannot innovate, and a second challenge from רב חסדא’s “מ׳ וסמ״ך שבלוחות בנס היו עומדים” shows the forms existed already in the לוחות.
- A resolution says the forms exist earlier but people do not know which belongs באמצע תיבה and which בסוף תיבה, so the *tzofim* standardize open forms in the middle and closed forms at the end. A final tightening still calls this a *chidush*, and the sugya answers “שכחום וחזרו ויסדום,” meaning the rule is known earlier, forgotten, and then re-established rather than invented. A conceptual note cites the פני יהושע that the gemara’s repeated questioning reflects a deeper issue of whether halacha can be received *al pi nevu’ah*, linking to תמורה ט״ז’s account of forgotten laws after משה and יהושע’s “לא בשמים היא.”
- A broader discussion brings the מהר״ץ חיות on ברכות ג׳ questioning how רבי יוסי can learn dinim from אליהו, and he distinguishes between a prophet stating halacha by prophecy versus stating a reasoned teaching heard in *beit midrash*. A further possibility is added from the חת״ס that אליהו appears sometimes as נשמה and sometimes *mitlabesh beguf*, and that this affects how his instruction is viewed. A related explanation is cited from קדושת לוי (quoted by אהבת שלום) that *teiku* attributes future resolution to תִּשְׁבִּי because a פוסק must be engaged with the generation’s realities, while אליהו remains present.
- A statement says “תרגום של תורה אונקלוס הגר אמרו” מפי רבי אליעזר ורבי יהושע, and “תרגום של נביאים יונתן בן עוזיאל אמרו” מפי חגי זכריה ומלאכי. A dramatic tradition states that when יונתן בן עוזיאל reveals the תרגום of נביאים, ארץ ישראל shakes 400 by 400 פרסה and a בת קול asks who reveals divine secrets, and he answers “אני הוא,” insisting he acts “לא לכבודי… אלא לכבודך… שלא ירבו מחלוקת בישראל.” A תוספות רי״ד explanation adds that revealing the translation reduces *amilut baTorah*, so the world trembles at the diminished striving.
- A continuation says יונתן בן עוזיאל seeks to reveal תרגום of כתובים but a בת קול stops him with “דייך” because “אית ביה קץ משיח.” A רשב״א question notes that there is in fact תרגום on parts of כתובים, and he answers that a later תנא translates other books but leaves out דניאל due to the קץ, while יונתן declines to translate partially because he does not want to start what he cannot complete. A return to אונקלוס challenges his authorship by citing נחמיה: “ויקראו… מפורש” as תרגום, and the sugya answers again “שכחום וחזרו ויסדום.”
- A comparison explains תורה is more *mefurash*, while נביאים includes passages that are sealed without interpretation, so revealing its תרגום is a greater unveiling. A key example from זכריה “כמספד הדדרימון בבקעת מגידון” is called unintelligible without תרגום, and רב יוסף explains the תרגום identifies two separate mournings: for אחאב killed by הדדרימון in רמות גלעד and for יאשיהו killed by פרעה in בקעת מגידו. A side note records a ראשונים debate why רב יוסף often brings תרגום, where תוספות attributes it to his expertise while others connect it to his blindness and the issue of דברים שבכתב.
- A verse in דניאל describes that דניאל alone sees a vision while the men with him do not, and the gemara identifies them as חגי זכריה ומלאכי. A distinction states they surpass him because they are נביאים with a mission to ישראל while he is not classified as a נביא, yet he surpasses them because he sees what they do not. A principle explains that although they do not see, “מזלייהו חזו,” and a practical directive says that one who feels פחד should say קריאת שמע, move four אמות away if in a מקום הטינופת, and if unable should say “עיזא דבי טבחא שמינא מינאי.”
- A return to the Purim פסוק asks what “משפחה ומשפחה” teaches once other phrases are used for דרשות, and רבי יוסי בר חנינא says it includes כהונה ולוייה who interrupt עבודה to hear מקרא מגילה. A כלל is stated in the name of רב יהודה אמר רב that כהנים בעבודתם, לויים בדוכנם, and ישראל במעמדם all stop and come to hear מגילה, and a ברייתא supports it. A major מחלוקת explains “מבטלין” either means postponing rather than canceling, with תוספות treating delay of *zerizut* as a kind of *bitul*, while the ריטב״א reports and rejects an approach that even full ביטול could be enacted as שב ואל תעשה, though the ט״ז reads the halacha more strictly.
- A סמך of בית רבי extends the principle to interrupting תלמוד תורה for מקרא מגילה through a קל וחומר from עבודה. A challenge from יהושע’s encounter with a מלאך says the accusation is first ביטול of תמיד של בין הערבים and then ביטול of תלמוד תורה, and the מלאך’s “עתה באתי” is interpreted as prioritizing the present ביטול תלמוד תורה. A דרשה from “וילן… בתוך העמק” yields “שלן בעומקה של הלכה,” and רב שמואל בר אניה concludes that תלמוד תורה is greater than offering תמידים.
- A reconciliation distinguishes תלמוד תורה דרבים from תלמוד תורה דיחיד, asserting the former is weightier than עבודה while the latter is lighter in this comparison. A משנה in מועד קטן about mourning practices on מועד and on חנוכה ופורים is used to argue that respect for a תלמיד חכם overrides ordinary limitations, and the gemara answers this is כבוד תורה rather than the act of תלמוד תורה itself. A takeaway states כבוד תורה דיחיד is חמור while תלמוד תורה דיחיד is קל for the purpose of these comparisons.
- A summary hierarchy in רבא’s statements says מקרא מגילה overrides עבודה and overrides תלמוד תורה, and מת מצוה overrides תלמוד תורה. A מקור for מצוה over עבודה is derived from “ולאחותו” in the נזיר context, establishing that even one heading to שחיטת פסח or מילה does not become טמא for a relative but does become טמא for מת מצוה. A final question compares מקרא מגילה to מת מצוה and decides מת מצוה is superior due to כבוד הבריות, supported by “גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה,” with רש״י tying it to “לא תוכל להתעלם” and other ראשונים tying it to לא תסור and the scope of דרבנן.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions