Megillah 10
Summary
- A שיעור on מגילה דף י begins from the end of the *אין בין* משניות and moves into the opening דרשות on פסוקים, first clarifying that מעלין בקודש ולא מורידין applies to people as well as objects through the case of a substitute כהן גדול and through the ביאור הלכה on the order of טלית and תפילין, then defining the halachic differences between a במה גדולה and a במה קטנה and between שילה and ירושלים, and using these topics to enter the sugya of whether קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא. The narrative brings משך חכמה to reconcile רמב"ם and רמב"ן on the purpose of קרבנות by distinguishing between קרבנות on a במה and קרבנות of the בית המקדש, and then explains רבי יצחק’s retraction about offering in בית חוניו through the משנה that says קדושת ירושלים has no later היתר. The sugya broadens into the תנאים dispute about ongoing קדושה and into the major rishonim split between תוספות and the רמב"ם on whether ירושלים and the מקדש remain קדוש after חורבן, and it closes with early דרשות on “ויהי בימי אחשורוש,” additional מסורות of רבי לוי, and the פתיחות of אמוראים linking פסוקים in נביאים and תורה to the Purim story.
- A case of a substitute כהן גדול on יום כיפור shows that מעלין בקודש ולא מורידין applies to people, because once the substitute serves as כהן גדול he cannot return to being a כהן הדיוט. A ביאור הלכה at the start of הלכות תפילין explains the שלחן ערוך’s rule to put on טלית before תפילין as a דין in the person, because the person must ascend מדרגא לדרגא ולהתעלות בקדושה. A טלית is described as a כיסוי של מצוה, while תפילין are described as קשר היחוד והקדושה with שם השם wrapped around a person through שין דלת יוד.
- A משנה states אין בין במה גדולה לבמה קטנה אלא פסחים, and the גמרא explains that this means כעין פסחים, namely חובות שקבוע להם זמן like a קרבן פסח. A rule is given that any קרבן that is נידור ונידב can be brought on a במה, while anything that is not voluntary cannot be brought on a במה. A ברייתא attributes this approach to רבי שמעון, who says that even ציבור offerings on a במה are limited to פסחים and חובות שקבוע להם זמן.
- A משך חכמה in the הקדמה to ויקרא frames a מחלוקת between the רמב"ם and the רמב"ן over the טעם הקרבנות, with the רמב"ם in מורה נבוכים stating that קרבנות are primarily to distance the heart from עבודה זרה, and the רמב"ן stating that קרבנות inherently draw together forces and worlds and have effects in higher realms. A reconciliation is proposed that קרבנות on a במה function to distance ישראל from עבודה זרה, while קרבנות of the בית המקדש are inherently for לקרב עולמות ולחבר דודים. A מקור is cited from the משנה at the end of זבחים that אין ריח ניחוח בבמה קטנה, and this distinction is used to explain רב נתן in נדרים כב that הנודר כאילו בנה במה והמקימו כאילו הקריב עליו קרבן, because a נדר is portrayed as a preventative fence similar to the preventative function of a במה, and doing so when the בית המקדש exists is portrayed as adding wrongdoing since the Torah’s existing warnings already provide guards.
- A חידוש is presented בשם רב חיים כהן that even if one holds לא קידשה לעתיד לבוא, the איסור of offering on a במה remains permanently once ירושלים is chosen. A משך חכמה claims a “סוד” to explain this by citing that אנשי כנסת הגדולה בטלינו ליצרא דעבודה זרה as stated in *Yoma* and *Sanhedrin*, making the preventative rationale for במות irrelevant thereafter. A conclusion is drawn that since a במה is only to prevent ישראל from drifting into עבודה זרה and since there is no longer that יצר, there is no rationale for a היתר במות and therefore the איסור remains.
- A final *אין בין* teaches that the difference between שילה and ירושלים is that in שילה קדשי קלים ומעשר שני are eaten בכל הרואה, while in ירושלים they are eaten only לפנים מן החומה. An archaeological observation is offered that shards found in all areas overlooking the site of שילה match this הלכה because כלי חרס used for קדשים would be broken, while areas beyond the line of sight lack such shards. A שפת חכמים idea states that more קדושה often corresponds to a smaller, more concentrated space, like the tiny קודש קדשים, and a בריסקער רב in פרשת ראה explains that eating בכל הרואה creates only a היתר אכילה and not קדושת מקום, so the place itself does not become “משכן” and does not generate a פסול יוצא in the same way as crossing ירושלים’s walls. A shared rule is stated that in both שילה and ירושלים קדשי קדשים are eaten לפנים מן הקלעים, with the ריטב"א explaining that this language includes the משכן.
- A משנה states קדושת שילה יש אחריה היתר while קדושת ירושלים אין אחריה היתר, and an aside asserts that the משכן’s קרשים are described as עומדים לעולם and that “חורבן שילה” refers primarily to cessation of use and the removal of the ארון rather than physical destruction. A תוספות citation records that דכולי עלמא מודו דבשבא לירושלים נאסרו במות ושוב לא היה להם היתר.
- A statement of רבי יצחק claims שמעתי שמקריבין בבית חוניו בזמן הזה, and the sugya assumes this requires viewing בית חוניו as not a בית עבודה זרה and holding that קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא. A derasha on the verse כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה identifies מנוחה as שילה and נחלה as ירושלים and uses a היקש to argue that just as שילה has a later היתר, so too ירושלים could have a later היתר. תוספות asks how offerings could occur in מצרים given the rabbinic גזירה of טומאה על ארץ העמים and answers that perhaps חכמים did not apply that גזירה for הקרבת קרבנות since מן התורה it would be permitted in a framework of היתר במות. A scene follows where רבי יצחק denies having said it, רבא swears that he did say it, and the sugya explains that he retracted because of רב מרי’s challenge from the משנה that קדושת ירושלים אין אחריה היתר. A תוספות question בשם רב חיים asks how רבי יצחק could initially say such a statement without knowing the משנה and why he would retract if it is a תנאים dispute, and the חידוש attributed to רב חיים explains the retraction as necessary because the איסור במות remains even under לא קידשה לעתיד לבוא.
- Another משנה is cited that once ישראל came to ירושלים נאסרו הבמות ולא היה להם עוד היתר והיא הייתה לנחלה, reinforcing that there is never again a היתר במות. The גמרא answers that the broader question is תנאי היא and brings an עדיות passage where רבי אליעזר describes building with קלעים during construction, while רבי יהושע says שמעתי שמקריבין אף על פי שאין בית and that קדשי קדשים and קדשים קלים can be eaten without the usual structures, because קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא. A further line states that this implies רבי אליעזר holds לא קידשה לעתיד לבוא, and a challenge from רבינא suggests both could agree on enduring קדושה and view the curtains as only לצניעותא. A decisive proof is then offered from a ברייתא about ערי חומה, contrasting a version that says the earlier sanctification was בטלה משבטלה הארץ with a version that says the later return merely counted cities already קדוש and that any city with מסורת of being walled from יהושע’s days retains these laws because קדושה ראשונה continues, leading to a resolution of תרי תנאי אליבא דרבי יוסי ברבי יוסי or attributing the latter view to רבי אלעזר ברבי יוסי and his reading of אשר לו חומה.
- A dispute is presented in which תוספות asserts that קדושת הבית does not remain and that the primary debate is over קדושת שאר ארץ ישראל for matters like מעשרות, while the רמב"ם rules the opposite and holds that שלמה’s קדושה of העזרה and ירושלים remains forever and allows הקרבה אף על פי שאין שם בית בנוי. The ראב"ד challenges the רמב"ם with the claim סברת עצמו היא זו ולא ידעתי מאין לו and adds a tradition-laden assertion כך נגלה מסוד השם ליראיו, concluding that הנכנס עתה שם אין בו כרת, while later authorities are said to interpret this as not necessarily permitting entry. The רמב"ם explains his distinction by stating that קדושת המקדש and ירושלים depend on שכינה ושכינה אינה בטלה, while the land’s חיובים for שביעית and מעשרות depend on כיבוש רבים and can lapse when the land is taken, and he further distinguishes between יהושע’s כיבוש and עזרא’s חזקה, ruling that areas sanctified by עזרא remain obligated today even after loss of control. A כסף משנה is cited as saying איני יודע מה כוח חזקה גדול מכוח כיבוש and leaving the matter with וצריך עיון, while later explanations are attributed to תוספות יום טוב and to Rav Soloveitchik, and a משך חכמה in בשלח suggests that the greater first sanctity could be more fragile and therefore more easily lost.
- A רש"י list identifies laws tied to a walled city, including שילוח מצורע, קריאת המגילה on the fifteenth, and the דין that a בית becomes חלוט after a year if not redeemed. A textual principle is stated that a city’s status follows מסורת that it was מוקפת חומה מימות יהושע בן נון, and a דרasha from אשר לו חומה teaches that even if it lacks a wall now but had one before, the status can remain.
- A מסורת from אנשי כנסת הגדולה is attributed to רבי לוי or רבי יוחנן that כל מקום שנאמר ויהי אינו אלא לשון צער, with multiple examples where calamity follows, including “ויהי בימי אחשורוש הוי המן.” A question is raised from positive “ויהי” verses like ויהי ביום השמיני, ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה, and the creation narrative, and רב אשי concludes that plain ויהי can be either, but ויהי בימי is always צער and lists five instances: אחשורוש, שפוט השופטים, אמרפל, אחז, and יהויקים. A Gra interpretation explains that *yehi* is future tense and ויהי reverses future into past as a psychological move that collapses hope, while והיה flips the past into a future orientation and therefore signals שמחה. A פני יהושע notes that “ויהי בימי אחשורוש” seems delayed relative to the arrival of Haman, and resolves it by tying the immediate trigger to the משתה, since later the תלמידים of רבי שמעון בר יוחאי say the decree came because ישראל נהנו מסעודה של אותו רשע.
- A מסורת says אמוץ and אמציה are brothers, and this is linked to a teaching of שמואל בר נחמני בשם רבי יונתן that a כלה who is צנועה בבית חמיה merits kings and prophets from her, learned from תמר, with דוד providing kings and ישעיהו providing prophets through the family line implied by אמוץ. Another מסורת states מקום הארון אינו מן המידה, supported by a measurement-based proof from the dimensions of the קודש קדשים and the wings of the כרובים, concluding that the ארון stands by miracle. A דרush attributed to Rav Chaim connects “אינו מן המידה” to כתר תורה being מונח לכל and non-exclusionary, so that one person’s acquisition of תורה does not reduce another’s share.
- A פני יהושע explains that the אמוראים open their teachings with פסוקים from elsewhere in תנ"ך to anchor מגילת אסתר within Scripture against the background of the debate about including אסתר in the canon. רבי יוחנן opens from a verse about cutting off from בבל “שם ושאר נין ונכד,” interpreting “שם” as כתב, “שאר” as לשון, “נין” as מלכות, and “נכד” as ושתי. Rav Shmuel bar Nachmani opens from “תחת הנעצוץ יעלה ברוש ותחת הסרפד יעלה הדס,” reading הנעצוץ as המן who made himself עבודה זרה, ברוש as מרדכי who is called ראש לכל הבשמים through “מר דרור” rendered as “מרי דכי,” סרפד as ושתי linked to נבוכדנצר and שריפת בית השם, and הדס as אסתר, and he interprets “והיה להשם לשם” as מקרא מגילה and “לאות עולם לא יכרת” as ימי הפורים. רבי יהושע בן לוי opens from “והיה כאשר שש השם עליכם להיטיב אתכם כן ישיש להרע אתכם,” challenges whether השם rejoices in the downfall of רשעים through sources about omitting “כי טוב” and through the מלאכים being prevented from singing at קריעת ים סוף, and resolves that הוא אינו שש אבל אחרים משיש, reading “ישיש” as causative rather than personal rejoicing.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions