Sanhedrin Daf 44 - Achan and Yehoshua
Summary
- The shiur on Sanhedrin דף מ"ד עמוד א' analyzes the saga of עכן after יריחו and the defeat at עי, derives “אף על פי שחטא ישראל הוא,” weighs halachic ramifications for a Jew who sins in areas like *ribbit* and *kiddushin*, and presents Rishonim’s disputes and later critiques. It attributes to עכן sweeping transgressions, including being מושך בערלתו and committing נבלה בישראל, and addresses the scope of his punishment and property destruction. It characterizes יהושע as showing a measure of עזות, contrasts potential sources for that charge, and records Hashem’s rebuke, whether for delaying הר גריזים והר עיבל or for decreeing the חרם of יריחו beyond public capacity. It recounts יהושע’s nighttime encounter with the מלאך, the precedence of תלמוד תורה over תמידים, the imperative to learn בעומקה של הלכה, and the ethos of ריב בדברי תורה alongside גבריאל’s advocacy. It proves that עכן’s וידוי effected כפרה, explains “כולם חמשה,” and rules on cases where a condemned man claims innocence and even where עדים retract with a טעם, maintaining the execution to avoid לעז and because כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד.
- The shiur states that today’s דף is Sanhedrin דף מ"ד, at the top of מ"ד עמוד א'. The shiur is sponsored by אבישי ואלישבע נוימן לזכות רפואה שלמה for חיים נפתלי בן פרומית פרידא and for שרה פרידא בת חיה, with a blessing for a רפואה שלמה בתוך שאר חולי ישראל. The sugya focuses on עכן’s actions, יהושע’s reactions, and the use of עכן to establish that a condemned person’s וידוי brings כפרה.
- Rabbi Abba bar Zavda derives from “חטא ישראל” and the derashah “אף על פי שחטא ישראל הוא” that a sinner remains a Jew, and the מהרש"א writes that even one who violates כל התורה כולה like עכן remains ישראל לכל דיניו, though he is a ישראל מומר. Rashi prohibits *ribbit* even to a *meshummad* because אף על פי שחטא ישראל הוא, while the Ramban (Bava Metzia) quotes Rabbeinu Tam and the Yere’im that *ribbit* to a *meshummad* is permitted since by *ribbit* it says “וחי עמך אחיך” and he is not “אחיך” when not “אחיך בתורה ומצוות.” The Rambam (Ishut 4) and the Tur (Even HaEzer סימן מ"ד) rule that a ישראל *mumar* who is מקדש has valid *kiddushin* requiring a גט, with the פרישה rooting this in our sugya and the Beit Yosef sourcing it to Yevamot and Bechorot where a *ger shechazar bo* who is מקדש בת ישראל has valid *kiddushin*. The Tur cites a יש אומרים that a *mumar lechalel Shabbat befarhesya* or *oved avodah zarah* is כדין עובד כוכבים and his *kiddushin* is invalid, but the Tur rejects this as “ולא נהירא,” and the מהרשד"ם (EH סימן י') questions how that יש אומרים can oppose the explicit sugyot, proposing that עכן only committed מועל בחרם and that *ger shechazar bo* means a single relapse, while other אחרונים object that our sugya portrays עכן as comprehensively sinful. Rav Moshe Feinstein (EH סימן פ"ג) asserts that Yevamot/Bechorot only establish that a גר cannot revert to being a גוי, and that our sugya is אגדתא and not determinative להלכה regarding the status of a מומר.
- The sugya invokes “אסא דקאי ביני חילפי אסא שמיה ואסא קרו ליה” to illustrate that a Jew remains called a Jew even when intermingled with those less fragrant. The verse’s five appearances of “גם” in “וגם עברו את בריתי... גם לקחו... גם גנבו גם כחשו גם שמו” teach that עכן transgresses the five books of the תורה, undermining the claim that he violated only one matter. Rabbi Ila in the name of Rabbi Yehuda bar Mispechta states “עכן מושך בערלתו היה,” deriving from “וגם עברו את בריתי” and “ואת בריתי הפר,” and Tosafot distinguishes between a passive *mashuch b’orlaso* (skin regrew), who is not חייב כרת and may eat תרומה מן התורה (with a rabbinic restriction), and an active *moshech b’orlaso*, who is חייב כרת and prohibited מן התורה, reconciling the sugyot in יבמות and שבועות and addressing the Yerushalmi that denies him חלק לעולם הבא. The verse “וכי עשה נבלה בישראל” identifies a transgression akin to נערה מאורסה by gezeirah shavah “נבלה בישראל,” and Rashi explains the chiddush that he went so far as to publicly shame a family and to forbid a woman to her husband, while the Ben Yehoyada explains why the focus is specifically on נערה מאורסה more than אשת איש because of the evident shame from loss of בתולים.
- The text cites “ויקח יהושע... את בניו ואת בנותיו... ואת כל אשר לו” and answers that their presence, like “וכל ישראל עמו,” serves “לרדותן,” a didactic purpose for deterrence, not because they share his guilt. “וישרפו אותם באש ויסקלו אותם באבנים” applies each mode where fitting, with living beings stoned and inanimate items burned. “ואראה בשלל אדרת שנער אחת טובה” is identified by Rav as איצטלא דמילתא (a fine white wool) and by Shmuel as סרבלא דצריפא (a colored garment), and the עין אליהו links this to the dispute in Moed Katan 23 about whether גיהוץ for an אבל applies to בגדים חדשים alone or specifically to לבנים, indicating what constitutes a חשוב garment.
- “תחנונים ידבר רש ועשיר יענה עזות” is applied to משה as the רש and to יהושע as the עשיר, with the היד רמה explaining that משה speaks with lowliness after expending זכויות through ניסים while יהושע speaks with assertiveness. The sugya rejects identifying יהושע’s עזות with throwing the garment before Hashem, since פנחס “עשה פלילות עם קונו,” and it rejects “למה העביר” because משה said “למה הרעות,” locating the עזות in “ולו הואלנו ונשב בעבר הירדן” which implies that remaining on the eastern bank against Hashem’s command would have been preferable. “קום לך” is read by Rav Shela as Hashem faulting יהושע for making הר גריזים והר עיבל distant by sixty מיל rather than acting immediately, but Rav (after setting an אמורא to interpret) establishes that יהושע did not deviate from משה’s charge and reads “קום לך” as “אתה גרמת,” faulting יהושע for instituting the חרם on יריחו’s spoils with a גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה, a severity later adjusted at עי. Tosafot resolves the geography with two sets of הר גריזים והר עיבל (near and far), while the Chatam Sofer suggests that immediate fulfillment implied קפיצת הדרך, and failure to experience it signaled the need for introspection.
- The narrative permits יהושע to bow to the nighttime figure because he identified himself as “אני שר צבא ה' עתה באתי,” and “גמירי דלא מפיק שם שמים לבטלה,” while Tosafot limits the general concern for שדים to isolated places and the Maharal explains nighttime גירושין as safe due to presence and recognition by multiple participants. The מלאך rebukes: “אמש ביטלתם תמיד של בין הערבים ועכשיו ביטלתם תלמוד תורה,” and when asked “על איזה מהן באת,” answers “עתה באתי,” establishing “גדול תלמוד תורה יותר מהקרבת תמידים,” after which “וילן יהושע בלילה ההוא בתוך העמק” teaches that he immediately learned בעומקה של הלכה. The Rashba and Ritva suggest that the tamid was offered without מעמד כלל ישראל, but the sugya’s derivation implies a genuine ביטול tamid to demonstrate the precedence of Torah, and אחרונים teach that ביטול תורה includes qualitative failure to maximize capacity, whether in depth or breadth, as elaborated by Teshuvot Beit Ephraim and Rav Shternbuch.
- Abaye asks Rav Dimi how בני מערבא establish “אל תצא לריב מהר... ריבך ריב את רעך וסוד אחר אל תגל,” and they apply it to Hashem’s command to יחזקאל “אביך אמורי ואמך חתית,” with גבריאל, identified as רוח פסקונית, protesting that the fight should target the children’s sins without exposing the honor of the אבות and אמהות, invoking “ריבך ריב את רעך וסוד אחר אל תגל.” The Gemara justifies גבריאל’s bold advocacy by his three names—פסקון (שפוסק דברים כלפי מעלה), איתמון (שאוטם עוונותיהם של ישראל), and סיגרון (כיוון שסוגר שוב אינו פותח)—which define his mandate. Rabbi Elazar states “לעולם יקדים אדם תפילה לצרה,” teaching that Avraham’s prayer between בית אל and העי mitigated Israel’s losses at עי, and the Rambam (Sefer HaMitzvot, עשה ה') versus Ramban debate whether תפילה is דאורייתא daily or only בעת צרה, with an approach that even daily תפילה addresses ever-present hidden צרות and with Rav Soloveitchik characterizing life as a perpetual עת צרה for dependence on divine sustenance. Reish Lakish teaches that one who strengthens himself in תפילה below avoids צרה above, and Rabbi Yochanan teaches to request that everyone empower his strength and that no צרים impede him above, which Rashi reads as seeking aid from מלאכי השרת, while many אחרונים insist prayer be directed solely to Hashem, asking Him that angels not obstruct.
- The Baraita proves עכן’s כפרה from “ויעכרך השם היום הזה,” read as “היום הזה אתה עכור ואי אתה עכור לעולם הבא,” and “ובני זרח זמרי ואיתן והימן וכלכל ודרדע, כולם חמישה” is read “כולם חמישה הם לעולם הבא.” Rav and Shmuel dispute whether his given name was עכן, with זמרי reflecting “שעשה מעשה זמרי,” or whether it was זמרי, with עכן reflecting “שהעכין עונותיהן של ישראל.” The Mishnah’s rule that a condemned man may not clear himself in his וידוי stands “כדי שלא להוציא לעז על בתי דינין ועל העדים,” and the Baraita recounts a man proclaiming conditional כפרה for all sins but not the charged one, absolving בית דין and ישראל but never forgiving the עדים, to which the חכמים respond that reversal is impossible once the גזירה stands and “ייהרג ויהא קולר תלוי בצוואר עדים.” The sugya maintains execution even when עדים retract with a plausible טעם because “כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד,” as illustrated by the מעשה דבי מיכסא where a likely innocent was executed and liability fell upon the עדים.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions