Avodah Zara 19
Summary
- This shiur presents the sugya in Avodah Zarah 19 that condemns scoffing and arrogance as pathways to Gehinnom, warns that mockery begins with suffering and ends in destruction, and expounds אשרי האיש through distancing from idolatrous venues and rejecting indulgent sleep in favor of Torah study. It attributes אשרי האיש to Avraham Avinu’s refusal to join דור הפלגה, סדום, and פלשתים, resolves why איש does not exclude women by reading it as strength or context-dependent, and outlines women’s obligations in learning their own dinim. It emphasizes teshuvah in youth as ideal yet validates later-life teshuvah, urges desiring mitzvot rather than reward while permitting conditions without regret, and establishes the rule to learn where the heart desires, including a story of Levi and רבי שמעון ברבי before רבי. It sets the order to first learn breadth then analyze, values persistent study even amid forgetting, contrasts “bundles” learning with steady review through proverbs and parables, balances learning from multiple teachers with maintaining a clear mesorah, prescribes dividing time among מקרא, משנה, and תלמוד with practical implementations and Rabbeinu Tam’s rationale, and ties fixed times for Torah to enduring success, proper readiness for hora’ah, and the weight of a תלמיד חכם’s speech. It concludes with promises of material success for those devoted to Torah and with רבי אלכסנדרי’s public call for life anchored in נצור לשונך מרע, rejecting sleep-indulgence, and affirming סור מרע ועשה טוב—אין טוב אלא תורה, כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזבו.
- Reish Lakish says כל המתלוצץ נופל בגיהנום and derives it from זד יהיר לץ שמו עושה בעברת זדון, connecting עברה with Gehinnom from יום עברה היום ההוא. Rav Hoshaya says כל המתיהר נופל בגיהנום on the same linkage of עברה to Gehinnom. רבי תנחום בר חנילאי says כל המתלוצץ גורם כליה לעולם from ועתה אל תתלוצצו פן יחזקו מוסריכם כי כלה ונחרצה שמעתי. רבי אלעזר says קשה היא שתחלתה יסורין וסופה כליה regarding *leitzanus*.
- Rabbi Shimon Pazi reads אשרי האיש אשר לא הלך לטרטיאות ולקרקסיאות של עובדי כוכבים, ובדרך חטאים לא עמד זה שלא עמד בקינגיון, ובמושב לצים לא ישב שלא ישב בתחבולות. The text anticipates שמא יאמר אדם הואיל ולא הלכתי... אלך ואתגרה בשינה and answers ובתורתו יהגה יומם ולילה, rejecting indulgent sleep in favor of constant Torah. Chazal state רובו קשה ומיעוטו יפה about sleep; Avos lists מיעוט שינה among קנין התורה; Rambam (Talmud Torah 3:13) urges vigilance not to forgo night learning, while Taz (EH 25:1) values sufficient sleep for clarity so learning is more effective.
- Rabbi Shmuel bar Nachmani in the name of Rabbi Yonatan reads אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים as Avraham Avinu rejecting אנשי דור הפלגה, ובדרך חטאים לא עמד as not joining עמידת סדום, and ובמושב לצים לא ישב as not sitting among אנשי פלשתים who are לצנים from ויאמרו קראו לשמשון וישחק לנו. The question אשרי איש ולא אשרי אשה is answered by Rav Amram in the name of Rav as אשרי מי שעושה תשובה כשהוא איש and by רבי יהושע בן לוי as אשרי מי שמתגבר על יצרו כאיש. Tosafot distinguishes האיש in תהלים א׳ (limiting another man) from איש in תהלים קי״ב (which could exclude women), and ענף יוסף citing בינה לעתים explains that when the verse emphasizes כי אם בתורת ה׳ חפצו it centers תלמוד תורה, from which women are exempt, whereas יראת שמים certainly applies to women.
- Shulchan Aruch YD 246:6 states that נשים are חייבות to learn דינים שלהם; Magen Avraham 47:14 explains women recite ברכת התורה because they must learn their applicable dinim. Birkei Yosef clarifies that such learning is a הכשר מצוה for halachic observance rather than a formal חיוב of תלמוד תורה, and Beis Halevi notes that even if women spend a lifetime learning practical dinim, the core chiyuv differs from men’s. The sugya’s emphasis therefore treats תלמוד תורה as the male obligation while affirming universal יראת שמים.
- Rav Amram’s reading אשרי מי שעושה תשובה כשהוא איש establishes the ideal of youthful teshuvah with full strength. Rambam (Teshuvah 2) codifies that the most complete teshuvah occurs when one faces the same circumstances and inclination yet refrains, yet teshuvah in old age is also valid and effective and the penitent remains a בעל תשובה.
- Rav Elazar reads ובמצוותיו חפץ מאד as במצוותיו ולא בשכר מצוותיו, aligning with הוא היה אומר אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס אלא... שלא על מנת לקבל פרס. Rashi’s girsa על מנת שלא לקבל פרס is explained to mean that even absent reward one loves the Creator and desires His mitzvot, not that one seeks to forgo reward. Rambam (Hakdama to Peirush HaMishnayos) frames scriptural rewards as a pedagogic lollipop while the intrinsic good is doing the רצון Hashem; Tosafot permits conditions like צדקה על מנת שיחיה בני provided there is no regret if the hoped-for result does not materialize, and such a giver is הרי זה צדיק גמור.
- Rabbi reads כי בתורת ה׳ חפצו: אין אדם לומד תורה אלא ממקום שלבו חפץ. Rashi applies this as a duty on the Rebbe not to switch the talmid to an unwanted מסכתא, while a Gemara in Bava Metzia (97) empowers a Rebbe to choose the tractate; the resolution is that the Rebbe’s prerogative stands where concern שלא תשכח ממני warrants maintaining his breadth, otherwise the talmid’s choice prevails. Levi and רבי שמעון ברבי sat before רבי, finished a sefer, debated משלי versus תהלים, were compelled to תהלים, and when they reached כי בתורת ה׳ חפצו רבי declared the rule and Levi quipped רבי נתת לנו רשות לעמוד.
- Rava says לעולם ילמד אדם תורה במקום שלבו חפץ and teaches בתחילה נקראת על שמו של הקדוש ברוך הוא ולבסוף נקראת על שמו from בתורת ה׳ חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה. Rava further rules לעולם ליגמר אדם תורה ואחר כך יהגה from בתורת ה׳ והדר ובתורתו יהגה, urging breadth before *iyun* and warning that premature analysis impedes progress. Rava adds לעולם ליגרס אינש ואף על גב דמשכח ואף על גב דלא ידע מאי קאמר, which Rashi explains as continuing even when the Rebbe cannot resolve questions; Magen Avraham holds reading משנה without understanding is not Talmud Torah, while בינת יששכר dissents, Shulchan Aruch HaRav distinguishes מקרא (where words themselves have value) from תורה שבעל פה (where ideas are the essence), and Rabbi Yaakov Kamenetsky notes that each word of חומש is from Hashem, which underlies שנים מקרא ואחד תרגום as two levels of engagement.
- Rava contrasts כתיב על גפי with כתיב על כיסא and כתיב בראש מרומים with כתיב עלי דרך to show that Torah begins distant and ascends to intimacy. He reconciles שתה מים מבורך with ונוזלים מתוך בארך to teach that Torah first gathers like finite cistern water and then flows like an ever-regenerating well. These metaphors model steady elevation through persistent learning.
- Rav Huna teaches הון מהבל ימעט וקובץ על יד ירבה: making Torah חבילות חבילות without review leaves little, while small, retained increments abound. Rava admits ידעי רבנן להא מילתא ועברי עלה, and Rav Nachman bar Yitzchak says אנא עבדתא וקיימא בידי, with Tosafot favoring עבדתא as fulfilling the counsel rather than violating it. Rav Shizvi in the name of רבי אלעזר בן עזריה expounds לא יחרוך רמיה צידו against showy speed without retention; Rav Sheshet stresses that only one who reviews until fluency “burns” it in, and Rav Dimi likens review to breaking the first bird’s wings so subsequent “captures” remain.
- אמרי דבי רבי ינאי derive כעץ שתול ולא כעץ נטוע: כל הלומד תורה מרב אחד אינו רואה סימן ברכה לעולם. Rav Chisda feared stating this would drive students away, and indeed they went to Rabbah, who distinguished that for סברא variety is beneficial, but for גמרא one Rebbe is preferable כי היכי דלא לפלגו לישני and to preserve a clear mesorah. This balance values diverse approaches in analysis while safeguarding consistency in transmission.
- Rav Tanchum bar Chanilai rules לעולם ישלש אדם שנותיו שליש במקרא שליש במשנה שליש בתלמוד; since מי ידע איניש כמה חיי, the Gemara sets it ביומי. Rashi reads this as allocating days of the week, while Tosafot prefers בכל יום, which is reflected after ברכות התורה by reciting the פסוקים of the תמיד, איזהו מקומן, and ברייתא דרבי ישמעאל as daily מקרא, משנה, ותלמוד. Rabbeinu Tam justifies a focus on תלמוד בבלי because it encapsulates מקרא ומשנה within it, and Rabbi Yaakov Kamenetsky adds that despite this, there remains a duty to know כל התורה כולה beyond what Bavli alone provides.
- Rava reads והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול as promising endurance to one who is קובע עתים לתורה, with Tosafot reading פריו יתן בעתו as hora’ah. Rabbi Abba in the name of Rav Huna in the name of Rav explains כי רבים חללים הפילה as a student not yet qualified who issues rulings and עצומים כל הרוגיה as one qualified who withholds, setting עד ארבעין שנין for full readiness unless, as with רבא זוטרי, he is the greatest in his locale. ועלהו לא יבול teaches שאפילו שיחת חולין של תלמיד חכם צריכה לימוד, underscoring that a scholar’s everyday speech demands learned attention.
- Rabbi Shimon ben Levi teaches דבר זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים: כל העוסק בתורה נכסיו מצליחין לו. The Torah states ושמרתם את דברי הברית הזאת... למען תשכילו את כל אשר תעשון; the Nevi’im state לא ימוש ספר התורה הזה מפיך... כי אז תצליח את דרכך ואז תשכיל; the Kesuvim state כי אם בתורת ה׳ חפצו... וכל אשר יעשה יצליח.
- Rabbi Alexandri publicly announces מאן בעי חיי and answers with מי האיש החפץ חיים? נצור לשונך מרע. The text anticipates שמא יאמר אדם נצרתי לשוני... אלך ואיגרה בשינה and responds סור מרע ועשה טוב אין טוב אלא תורה, שנאמר כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזבו. A Midrashic variant presents a רוכל who, though constantly speaking, teaches that one can speak much and still avoid לשון הרע, reinforcing that one should fill the mouth with Torah rather than indulge in sleep.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions