Zevachim 105
Summary
- The sugya examines the unique status of פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים regarding their special *tumat hit'asekut* and its applications, raising unresolved inquiries about *psul lina* and *psul yotzei*, exploring fine-grained exit scenarios that affect who becomes *metamei begadim*, and considering whether these offerings can be מטמא אוכלין ומשקין inside or only outside. Rashi, the Tzlach, the Minchat Chinuch, the אחיעזר, and the Rambam (with the Kesef Mishneh’s reconciliation) articulate differing frameworks that hinge on fitness for human or altar “consumption,” status before and after *zerikat ha-dam*, and whether “destined-to-exit” mitigates *psul yotzei*. The sugya integrates a beraita on פרים, פרה, and שעיר המשתלח to define the scope of their tumah (per רבי מאיר and the חכמים, with de-Bei רבי ישמעאל and רב דימי setting principles of inherent versus derivative tumah), and it parallels these rules with inquiries into נבלת עוף טהור concerning shiur, activation thresholds, and whether to count ראשון ושני.
- The משנה establishes that by פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים there is a unique *tumat hit'asekut* once they go חוץ לעזרה that renders those who are *osek* with them as *metamei begadim*. The גמרא asks whether there is a *psul lina* for these offerings and leaves it as an *ibaya d’lo ipashta*. Rashi explains that the ספק centers on the fact that לינה appears in the תורה only by קדשים that are *ra'ui le'akhilat adam* or בשר עולה ואימורים that are *ra'ui le'akhilat mizbe'ach*, and since פרים הנשרפים are not fit for either, perhaps there is no *psul lina*. The Tzlach (Pesachim 28) asserts that a קרבן that becomes פסול violates the לאו of *lo yotir*, and the Minchat Chinuch questions this from our sugya’s ספק, arguing that a זבח שנפסל is likewise not *ra'ui le'akhilah* and thus should share the ספק; the אחיעזר (ר' חיים עוזר) answers that meat which became פסול had once been *omed le’akhilat adam* or *le’akhilat mizbe’ach* and thus is subject to בל תאחר, whereas פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים were never *omed le’akhilah* and their *mitzvato bi-serifah* from the outset excludes *psul lina*.
- The גמרא asks if there is a *psul yotzei* for פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים despite their requirement to be taken outside for burning. רבי ירמיה בר אבא frames the inquiry “אליבא דמאן דאמר עדיין לא הגיע זמנו לצאת” based on the debate on דף פ"ט ע"ב whether *kodshim kalim* that go out before *zerikat ha-dam* are פסול due to “not yet time to go out.” The distinction considered is that by *kodshim kalim* there is no חובה to take them out (they are permitted outside), whereas by פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים there is an obligation to take them out, which may negate *psul yotzei*. The attempt to prove from “שאירע בו פסול ביציאתו” is deflected as possibly referring to other פסולים (טומאה or *psul lina*), yielding no proof either way.
- Resh Lakish holds that *kodshim kalim* that went out before *zerikat ha-dam* become פסול despite their “destined-to-exit,” while רבי יוחנן holds that since they are סופן לצאת there is no *psul yotzei* at all for *kodshim kalim*. The מרי קורקוס notes that the Rambam rules like רבי יוחנן in פסולי המוקדשין פ"א, yet in פסולי המוקדשין פ"י"ט ה"ג the Rambam leaves a ספק whether יציאה קודם זמן by פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים is פוסל and rules לחומרא. The Kesef Mishneh explains that even within רבי יוחנן there remains our ספק once the מסקנה in מעילה is that *zerikah* does not permit eating for *kodshim kalim* but only delays שריפה עד שתעובר צורתו, allowing the ספק here to persist; the אחרונים note this requires assuming the sugya proceeds on a premise later rejected to align the Rambam with our גמרא.
- The גמרא asks about פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים where יצא רובו במיעוט אבר and then refines to a case of יצא חציו ברוב אבר, seeking whether the minority of the אבר follows the majority of that אבר or whether we follow the רוב בהמה; the result is תיקו. Rashi first frames the question regarding the *tumat begadim* of the מתעסקין and then shifts, in the rephrased case, to the דין of where to burn if the פר became טמא. Tosafot objects to Rashi’s first framing from Pesachim 85, where liability for הוצאה requires עקירה והנחה, and explains that in our משנה the case is בנגררים; Tosafot argues that as long as it is אגודו בפנים, even if רובו is out, there would be no חיוב for שבת and thus no *tumat begadim* per Rashi’s first reading. The טהרת הקודש answers that the שבת standard of רשות-to-רשות does not govern here, and since these offerings are destined to be מוצא לחוץ, the inside minority is נגרר after what is already outside for purposes of their “destined exit,” even if שבת requires stricter עקירה/הנחה.
- Rabba bar Rav Huna raises a parallel doubt about the majority status of the מתעסקין versus the majority of the בהמה when five people carry and three have exited while two remain inside, asking whether we follow רוב מתעסקין or רוב בהמה for *tumat begadim*; the result is תיקו.
- רבי אלעזר asks about פרים ושעירים הנשרפים that went out and then returned, whether once they exited they impart *tumat begadim* to those now involved, or whether “כיון דהדר הדר.” רבי אבא בר ממל brings a proof from the משנה’s case of carrying on poles where only the ראשון outside are *metamei begadim*, which would suggest that interior handlers are not tamei, but רבינא rejects the comparison with “ואחרי יבוא אל המחנה,” explaining that only a full יציאה triggers the verse’s framework. The גמרא refines the case to כגון דנקיטי לה בבקולסי, where people stand outside holding sticks to draw it back out after re-entry, and asks whether prior יציאה permanently activates *tumat begadim* for outside handlers or whether, since it re-entered, outside handlers are not tamei until a new יציאה occurs. Tosafot objects to Rashi’s earlier reading that the original handlers would become טהור upon re-entry (“אטו מחיצת העזרה מקוה טהרה”), and explains the inquiry concerns new contact, either interior touch after re-entry or, per the final formulation, exterior manipulation with sticks after re-entry.
- A ברייתא states that by פרים, פרה, and שעיר המשתלח, the sender, the burner, and the remover are *metamei begadim*, while the items themselves are not *metamei begadim*; רבי מאיר holds they do impart טומאת אוכלין ומשקין, whereas the חכמים say that only פר ופרים do so and that the שעיר המשתלח does not, because a live animal is not מטמא אוכלין ומשקין. The position of רבי מאיר aligns with דבי רבי ישמעאל’s reading of “על כל זרע זרוע אשר יזרע” that anything whose end is to impart a טומאה חמורה does not need *hechsher* for basic susceptibility and thus can impart lesser tumah even מחיים, while נבלת עוף טהור is a paradigm that, being סופו לטמא טומאה חמורה בבית הבליעה, does not require *hechsher*. The position of the חכמים is explained by רב דימי בשם מערבא that “צריכי הכשר טומאה ממקום אחר” means that items lacking an inherent טומאה חמורה require acquisition of tumah from another source to be מטמא אוכלין, and בעלי חיים are not at all ראוי לטומאה, so the שעיר המשתלח cannot be מטמא אוכלין ומשקין even though handlers’ בגדים become tamei.
- רבי אלעזר asks whether פרים ושעירים הנשרפים impart טומאת אוכלין ומשקין inside just as they do outside, formulating the rule as “מחוסר יציאה כמחוסר מעשה דמי או לא.” The conclusion is that מחוסר יציאה is כמחוסר מעשה, so inside they do not impart even טומאת אוכלין ומשקין, and only after actual יציאה does their capacity to be מטמא activate.
- רבי אבא בר שמואל asks רבי חייא בר אבא whether, for רבי מאיר, נבלת עוף טהור imparts טומאת אוכלין ומשקין בכזית. The sugya sets thresholds: when it lies on the ground it certainly does not, and when it is in the mouth it certainly does; the doubt concerns holding it in one’s hand, resolved that מחוסר קריבה לאו כמחוסר מעשה דמי and thus it imparts טומאה even בכזית when in hand. A challenge from a source listing י"ג דברים of נבלת עוף טהור, including “צריכה מחשבה ואין צריכה הכשר” and “מטמא טומאת אוכלין בכביצה,” is answered that the רישא and סיפא align with רבי מאיר while the מציעתא reflects the רבנן, allowing רבי מאיר to require only כזית in the defined context.
- רב המנונא asks רבי זירא whether, per רבי מאיר, נבלת עוף טהור generates ראשון ושני. The answer is that wherever an object is מטמא אדם במגע, we count ראשון ושני, and wherever it is not מטמא אדם במגע, we do not count ראשון ושני; נבלת עוף טהור is not מטמא אדם במגע, so אין מונין בו ראשון ושני. The implication is that טומאת בית הבליעה is not a subset of טומאת מגע, and Rav Yosef Engel (Lekach Tov) analyzes whether טומאת בית הבליעה constitutes a unique modality rather than contact-based tumah.
- רבי זירא asks, regarding “חיבורי אוכלין על ידי משקה חיבור לטומאה קלה ואין חיבור לטומאה חמורה,” whether ראשון ושני are counted. The answer restates the principle that only where an entity can be מטמא אדם do we count ראשון ושני, so two half-כזיתים of נבילה connected via liquid, which are not a חיבור for טומאה חמורה, do not generate ראשון ושני.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions