Zevachim 117
Summary
- הסוגיה בזבחים קיז עוסקת בגדרי שלוש המחנות במדבר ובהשלכותיהן על אכילת קדשים קלים, על תנועת המחנות ועל דיני פסול יוצא, ומחדדת את ייחוד מחנה שכינה כדורית מקיף מחיצה. הגמרא מבררת את ברייתת שתי מחנות בשילה ומסיקה שבשילה היו שלוש מחנות לדין טומאה, ורק לעניין קליטה דינו כשתי מחנות, תוך הוכחה שמחנה לויה במדבר קולט רוצח בשגגה. מובאות הלכות גלות לבן לוי ושיטות הראשונים להגדרת גלות בתוך עירו או לעיר אחרת, והערת המשך חכמה שלא אירע בפועל גלות במדבר. בהמשך נידונים דיני במות בגלגל ומחלוקות תנאים מה קרב בבמה קטנה ובמה גדולה, מקורו של רבי מאיר מ"לא תעשון", הגדרת ישרות כנדרים ונדבות, וחיתום שמואל שקובע שהמחלוקת בעולה ושלמים, ואילו חטאת ואשם חובה ואינן קרבים בבמה.
- המשנה קובעת שקדשים קלים נאכלים בכל מחנה ישראל לאחר שהוקם המשכן במדבר. רב הונא אומר בתחילה "בכל מקומות ישראל" ומתפרש כהוה אמינא שאין מחנה מוגדר והיכן שישראל נמצא שם מחנה ישראל. רב נחמן מקשה מברייתא "כשם שמחנה במדבר כך מחנה בירושלים" המוכיחה שהיו שלוש מחנות מוגדרות במדבר. הגמרא מתקן "בכל מקום מחנה ישראל" לענייני שינויי חניה: הקדשים קלים אינם נפסלים ביוצא בעת מסעות, ונאכלים במחנה החדש בחניה הבאה.
- הגמרא מציעה חידוש נפסל ביוצא בעת פירוק המשכן ודוחה מדרשת "ונסע אהל מועד אף על פי שנסע אהל מועד הוא". רש"י מפרש שאכילת קדשים קלים מותרת רק לאחר חניה מחודשת ואינה מותרת באמצע ההליכה. תוספות סובר שאף בשעת הליכתם מותר בקדשים קלים, מכוח שם אהל מועד גם במסע, אך מודה שקדשי קדשים שאינם בלא מחיצות מחנה שכינה אינם נאכלים במסעות.
- הברייתא מגדירה בירושלים: ירושלים להר הבית מחנה ישראל, מהר הבית לשער ניקנור מחנה לויה, מכאן ואילך מחנה שכינה, ומקבילה במדבר "והן הן קלעים שבמדבר" לגבי מחנה שכינה. שיעורי הגרמ"ד מבאר שהדגשת הקלעים דווקא במחנה שכינה היא משום שמחנה שכינה לדורות ולמדבר מוקפים מחיצה, בניין לעומת קלעים, בעוד שמחנה לויה ומחנה ישראל במדבר אינם מוקפים מחיצה. ברמב"ם מדויק שבמחנה לויה ומחנה ישראל משתמש בלשון כ"ף הדמיון, ואילו במחנה שכינה בלא כ"ף, כהשלמה לדקדוק הגמרא.
- תניא רבי שמעון בן יוחאי אומר עוד אחרת היתה – חיל עזרת נשים – מחנה רביעית ביניים בין הר הבית לעזרה, שאין עונשין עליה על הנכנס בטומאה. רש"י מגדיר את חלוקתה שאינה כדין הר הבית ואינה כדין מחנה שכינה; בשיטה מקובצת גרס עזרת נשים בלא חיל.
- הברייתא קובעת שבשילה לא היו אלא שתי מחנות בלבד, והגמרא בוחנת איזו מחנה חסרה. רבה מדמה שאי אפשר לומר שאין מחנה לויה, שאז זבים וטמאי מתים ישתלחו למקום אחד בניגוד ל"ולא יטמאו את מחניהם", ולכן מוכרח מחנה לויה; אם אין מחנה ישראל נמצא זבים ומצורעים משתלחים למקום אחד כנגד "בדד ישב". המסקנה "לעולם כולה תלתא הוו" לדיני טומאה, ומה שנאמר שתי מחנות הוא "לקליטה" לענייני עיר מקלט בלבד.
- מן הלשון "לקליטה" משתמע שבמדבר מחנה לויה קולט, והברייתא דורשת "ושמתי לך מקום" – בחייך מקום מקומך – ללמד שמגלים במדבר למחנה לויה. המשך חכמה מבאר שלא אירע בפועל גלות במדבר, שנאמר "ויבכו אותו כל בית ישראל" על אהרן, ומוכח שלא היה רוצח בשגגה שישמח במיתת כהן גדול. מכאן אמרו: בן לוי שהרג גולה מפלך לפלך, ואם גולה לפלכו פלכו קולטו, כרש"י כגון משכונה לשכונה, ונדרש "כי בעיר מקלטו ישב" – עיר שקלטתו כבר. רש"י ותוספות מבארים שלכתחילה לעיר אחרת ובדיעבד לשכונה אחרת, או אף לכתחילה לשכונה אחרת, והרמב"ם (הלכות נזיקין פ"ז ה') מחלק: אם הרג במדינתו גולה למדינה אחרת, ואם הרג חוץ לערי הלוים וברח לעירו הרי זה קולטו. במכות יב: "הרג באותה עיר גולה משכונה לשכונה, ובן לוי גולה מעיר לעיר", ורש"י מפרש בהרוג בעיר מקלטו שכבר היה אסור בה; מנחת חינוך מעיר שלולי רש"י היה מקום לומר שדי במשכונה לשכונה ולא איסור לעיר אחרת.
- נפסק שטמא מת משתלח מחוץ למחנה שכינה ומותר במחנה לויה, וזב ובעלי קריין משתלחין מחוץ למחנה לויה. לענייננו, הר הבית דינו כמחנה לויה, וטמאי מתים מותרין בו, אך חז"ל גזרו שכל עם הארץ דינו כזב, ובהיעדר פרה אדומה אין לנו טהרה מטומאת מת וגם טומאת זב מדרבנן חלה על עמי הארץ. יש הנכנסים בהישען על זיהוי גבולות הר הבית המדויקים ועל טבילה למיקרה זב, והטוענים שעדיין נשאר שם עם הארץ כזב מדמים זאת לטובל ושרץ בידו ואוסרים.
- המשנה קובעת שבגלגל הותרו הבמות. הברייתא מלמדת שכל הנידר והנידב קרב בבמה, ושאינו נידר ונידב אינו קרב בבמה; לרבי מאיר מנחה ונזירות קריבים בבמה, לפי שהוא מגדיר נזירות כישרות. חכמים אומרים שאין מנחה בבמה, ונזירות חובות נינהו, וליחיד לא קרב אלא עולות ושלמים בלבד בבמה קטנה.
- רבי יהודה קובע שכל שהציבור והיחיד מקריבים באוהל מועד שבמדבר מקריבים באוהל מועד שבגלגל, וההבדל הוא שבמדבר לא היו במות מותרות ובגלגל היו במות מותרות, ובמה שבראש גגו ליחיד אינה אלא עולה ושלמים. רש"י מבאר שלדעת רבי מאיר וחכמים אף בבמה גדולה יחיד אינו מקריב חובות, ורבי יהודה חולק ומתיר חובות ליחיד בבמה גדולה. רבי שמעון אומר אף ציבור לא הקריבו אלא פסחים וחובות שקבוע להם זמן, ולא פר העלם דבר של ציבור ושעירי עבודת כוכבים שאין להם זמן קבוע.
- רבי מאיר דורש "לא תעשון ככל אשר אנחנו עשים פה היום" – במדבר יחיד וציבור מקריבים אף חובות, וכשיעלו לארץ "איש כל הישר בעיניו" היינו נדרים ונדבות, וחובות ליחיד לא. מנחות ונזירות נקראים ישרות לשיטתו. חכמים סוברים שאין מנחה בבמה, ונזירות חובות נינהו ואינן בגדר ישרות.
- שמואל קובע תחילה שהמחלוקת בחטאת ואשם, ובעולות ושלמים דברי הכל ישרות, ורבה מקשה מ"חזה ושוק ותרומת לחמי תודה" שנוהגים בבמה גדולה ואין בבמה קטנה, משייר זרוע בשלה שלמים, המורה שאין להסביר כך. המסקנה: אם איתמר הכי איתמר – שמואל אומר מחלוקת בעולה ושלמים, אבל בחטאת ואשם דברי הכל חובה נינהו ולא קרבי בבמה.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions