Menachos 2
Summary
- The text opens מסכת מנחות on מנחות דף ב׳ by framing מנחות as the non-animal קרבנות of grain products such as חטים and שעורים, sometimes accompanied by שמן ולבונה and sometimes by נסכי יין, and by presenting ספר החינוך מצוה קט״ז that מנחות humble a person through the loss of property for עבירות while the term מנחה signals a small “token” gift. The text states that all מנחות are קדשי קדשים, notes related offerings like חלת תודה ורקיקי נזיר, and explains why מסכת מנחות draws extensive commentary from the רא״ש and רי״ף due to practical הלכות such as ספר תורה, תפילין, מזוזה, ציצית, and ספירת העומר. The day’s sugya begins with a מנחה brought שלא לשמה, defines the four עבודות of a מנחה, derives from the word אלא that one may not continue performing later עבודות שלא לשמה, and then presents רבי שמעון’s view that a מנחה שלא לשמה can still be עולה לבעלים לשם חובה because מעשיו מוכיחין, before introducing a contradiction between two ברייתות in רבי שמעון and רבה’s resolution distinguishing שינוי קודש from שינוי בעלים with אביי’s challenge and an answer grounded in רבי שמעון as דורש טעמא דקרא.
- The text states that מנחות differs from זבחים because זבחים involves animal קרבנות and מנחות involves קרבנות from צומח such as חטים and שעורים. The text states that some מנחות include שמן ולבונה with the flour and that sometimes נסכי יין accompany a קרבן מנחה. The text cites ספר החינוך מצוה קט״ז that מנחות come to be מכניע את יצר האדם by humbling a person through destroying and burning property for עבירות, and it adds that the word מנחה indicates a small token and is called a “gift” because many מנחות are brought בנדבה and because they are the cheapest of all קרבנות. The text states that unlike זבחים which include קדשי קדשים and קדשים קלים, all מנחות are קדשי קדשים with no מנחה as קדשים קלים.
- The text states that חלת תודה ורקיקי נזיר resemble קרבנות מנחה but are not exactly קרבנות מנחה. The text states that מסכת מנחות includes many הלכה למעשה topics beyond מנחות, including דינים of ספר תורה, תפילין, מזוזה, and ציצית, and that פרק התכלת addresses many of these. The text states that הלכות of ספירת העומר arise in the מסכתא and that over the next 109 days many topics appear, and it states that this breadth explains why the רא״ש and the רי״ף comment extensively here despite typically not commenting on סדר קדשים.
- The text states that מנחות are divided into three basic categories and that there are nine מנחות brought by a יחיד, with five brought בנדר בנדבה and four brought חובה or חיוב such as חוטא, קנס, חביתין, and חינוך. The text states that there are three מנחות brought by a ציבור: מנחת העומר, שתי הלחם, and לחם הפנים, and it identifies לחם הפנים as a קרבן מנחה brought every week. The text states that there are מנחות נסכים that are not independent but are brought together with a זבח as secondary נסכים accompanying an animal קרבן.
- The text states that the משנה begins with a קרבן מנחה brought שלא לשמה and that for most מנחות מחשבה שלא לשמה does not פסל the מנחה לגמרי but makes it that it is not עולה לבעלים לשם חובה, requiring the owner to bring another מנחה while the מנחה itself remains כשר. The text states that the practical consequence of כשר without עולה לבעלים לשם חובה is that one may still be מקטיר the קומץ and may still be אוכל the שיריים. The text states that a מנחה has four primary עבודות paralleling the four עבודות of a זבח: קמיצה, putting the קומץ into a כלי שרת to be מקדש it, הולכה to the מזבח, and הקטרה of the קומץ.
- The text quotes the משנה that כל המנחות שנקמצו שלא לשמן כשרות אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה, and it explains that even though the משנה speaks of קמיצה, תוספות says it is לאו דווקא קמיצה because the דין applies across all ד׳ עבודות. The text cites רש״י in ויקרא פרק ה׳ that “חטאת היא” means נקמצה ונקטרה לשמה כשרה שלא לשמה פסולה, and it reports the מזרחי suggesting that רש״י means הוא הדין, while the text asserts that הוא הדין applies to all four עבודות. The text states that the משנה excludes מנחת חוטא and מנחת קנאות, and that for these two, if one did קמיצה, נתינה בכלי, הולכה, or הקטרה שלא לשמן, whether לשמן ושלא לשמן or שלא לשמן ולשמן, the מנחות are פסולות and the שיריים are not eaten.
- The text states that מנחת קנאות is brought by a סוטה and that מנחת חוטא is brought for עבירות that obligate an עולה ויורד when one cannot afford a more expensive offering. The text gives examples of עבירות requiring an עולה ויורד such as שבועת העדות, entering the בית המקדש or eating קדשים בשוגג while טמא, and שבועת שקר. The text notes that the מנחת סוטה is unusual and is made of שעורים rather than חטים, and it cites the גמרא’s explanation that she acts like an animal and therefore brings animal food as a degrading offering.
- The text states that רש״י explains why the משנה teaches both לשמן ושלא לשמן and שלא לשמן ולשמן by noting a possible assumption that תפיס לשון אחרון would make only the final thought decisive, or that one might think correction to לשמן could rehabilitate the act. The text states that the משנה teaches that for these two מנחות any inclusion of שלא לשמה פסל regardless of order, and it quotes רש״י that the טעם is מפרש בגמרא. The text states that אחרונים ask how מחשבה שלא לשמה can have effect if לא יחשב makes it אסור and the principle כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני could imply it should not work, and it frames this as a discussion of why מחשבה שלא לשמה in קרבנות is an exception within the sugya of תמורה.
- The text states that the גמרא asks why the משנה needs the word אלא and answers that it teaches that although the owner does not fulfill the חובה, the מנחה remains כשרה and ואסור לשנויי, meaning one may not continue with further עבודות שלא לשמה. The text brings רבא’s parallel statement that an עולה ששחטה שלא לשמה makes it אסור to do זריקת הדם שלא לשמה. The text presents two bases: a סברא that doing more wrong after one wrong makes no sense, and a פסוק, מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לה׳ אלקיך נדבה, interpreted to mean that if one fulfills the נדר precisely it remains a נדר, and if not it becomes like a נדבה that is still כשר but does not fulfill the obligation, while a נדבה also may not be brought with further שינוי. The text adds an אחרונים’ discussion about whether the prohibition on continuing further שלא לשמה after one mistake applies equally when the first mistake is שינוי קודש and the second would be שינוי בעלים, and it ties this to whether the source is the סברא or the פסוק.
- The text proposes that the משנה appears not to follow רבי שמעון because a ברייתא states that רבי שמעון אומר כל המנחות שנקמצו שלא לשמן כשרות ועלו לבעל לשם חובה. The text explains רבי שמעון’s reason that מנחות are not like זבחים because if one takes a קומץ from a מחבת while thinking “לשם מרחשת,” or brings חרבה “לשם בלולה,” the actions visibly contradict the intent and מעשיו מוכיחין what it truly is, making the מחשבה worthless. The text contrasts this with זבחים by quoting the claim that שחיטה אחת לכולן, זריקה אחת לכולן, and קבלה אחת לכולן, and it records תוספות’ difficulty that many distinctions exist, implying that later the גמרא could ask many questions on the claim.
- The text states that reconciliation depends on determining what רבי שמעון truly holds because there is a סתירה within רבי שמעון across two ברייתות with three proposed resolutions by רבה, רבא, and רב אשי. The text states that according to רב אשי, one distinguishes between saying only “קומץ מחבת לשם מרחשת” versus explicitly naming the korban as “קומץ מנחת מחבת לשם מנחת מרחשת,” and it states that מתניתין מנחה לשם מנחה היא, so this approach can avoid conflict with the משנה. The text then states that according to רבה and רבא the משנה remains against רבי שמעון because the משנה’s examples are שינוי קודש within מנחה, not שינוי בעלים and not מנחה לשום זבח, and it concludes that according to רבה and רבא, מחוורתא מתניתין דלא כרבי שמעון.
- The text presents the second ברייתא that רבי שמעון says a מנחה is קודש קדשים like חטאת and אשם, with מנחת חוטא like חטאת so קמצה שלא לשמה פסולה, and מנחת נדבה like אשם so קמצה שלא לשמה כשרה ואינו מרצה, paralleling אשם as כשר ואינו מרצה. The text states that רבה resolves the contradiction by saying one ברייתא is about שינוי קודש and the other about שינוי בעלים. The text states that אביי challenges this because מחשבה that פסל is based on a היקש and should not differ between שינוי קודש and שינוי בעלים, and the text answers that רבי שמעון treats it as a סברא rooted in מעשה מוכיח and דורש טעמא דקרא, so מחשבה דלא מינכרא פסל רחמנא while מחשבה דמינכרא לא פסל רחמנא. The text ends by stating that the continuation will challenge רבה’s approach on the next day’s learning.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions