Menachos 4
Summary
- The text walks through מנחות דף ד from the bottom of דף ג עמוד ב through the major sugyos on עמוד א and into עמוד ב, finishing the opening sugya about a מנחה brought שלא לשמה and the internal contradiction in רבי שמעון between two ברייתות. It presents three reconciliations—רבה, רבא, and רב אשי—then explains why each approach rejects the others and why רב הושעיא remains unsure about רבי שמעון’s view when a מנחה is offered לשום זבח. It then derives why מנחת חוטא and מנחת קנאות are פסול שלא לשמה, revises an initial attempt to learn מנחת קנאות from a גזירה שוה, and ultimately grounds the פסול in the word היא. Finally, it brings רב’s claim that additional offerings (מנחת העומר, אשם נזיר, אשם מצורע) are also פסול שלא לשמה because they must be מתיר/מכשיר, and it explains why they were omitted from the relevant mishnayos while beginning the Gemara’s challenge to רב’s distinction between מכפרים and מכשירים via cases of לאחר מיתה.
- A contradiction arises within רבי שמעון because one ברייתא says a מנחה שלא לשמה is כשר and also עלה לבעלים לשם חובה, while another ברייתא matches the משנה that it is כשר but not עלה לבעלים לשם חובה. רבה resolves this by distinguishing between שינוי קודש, where the מחשבה is *minkara* and therefore ignored so the קרבן remains כשר, and שינוי בעלים, where the מחשבה is not evident from the act and therefore can be פוסל. רבא resolves it by distinguishing between קומץ מנחה לשם מנחה, which is כשר due to the גזירת הכתוב “וזאת תורת המנחה” placing all מנחות in one category, and קומץ מנחה לשם זבח, which is פסול because it is outside the category. רב אשי resolves it by distinguishing between thinking about a different כלי (מחבת vs מרחשת), which does not affect the קרבן, and assigning a different שם קרבן, which does.
- The other approaches reject רבה because they reason that precisely a מחשבה that is clearly recognizable as wrong should be more likely to be פוסל, not less, and therefore they do not accept the claim that *machshava d’minkara* is ignored. The other approaches reject רבא because “וזאת תורת” does not necessarily imply that intent for one מנחה can validate another, and they also raise the parallel problem of “זאת תורת החטאת” implying an incorrect extension. The other approaches reject רב אשי because of רב אחא בריה דרבא’s difficulty that a case like חריבה בשם בלולה appears to be a change of קרבן-type and yet רבי שמעון is מכשיר, and they find the given answer—reducing בלולה to בלילה בעלמא—unconvincing. רב הושעיא asks what רבי שמעון holds about מנחה לשום זבח, because on רבה’s reasoning it should be כשר as an obviously incorrect מחשבה, while on רבא’s reasoning it should be פסול as outside “תורת המנחה,” and he is answered that רבי שמעון’s full דעת cannot be definitively reached. The Gemara explains that the answer does not simply follow any one of the three because each is burdened by earlier difficulties, including אביי’s challenge to רבה and the other challenges to רבא and רב אשי.
- The Gemara initially explains מנחת חוטא as פסול שלא לשמה because the תורה calls it “חטאת,” citing “כי חטאת היא,” and it asks for the source that מנחת קנאות is also פסול שלא לשמה. A ברייתא is brought that מותרה of מנחת קנאות goes to נדבה, explained through the practice of placing funds into the thirteen שופרות and using them to buy communal עולות when the מזבח is idle. רב נחמן accepts the derivation because “מזכרת עוון” is written regarding מנחת קנאות and “לשאת את עוון העדה” is written regarding חטאת, producing a גזירה שוה that yields “מה חטאת מותר נדבה אף מנחת קנאות מותר נדבה,” and the Gemara initially extends this to claim “מה חטאת פסולה שלא לשמה אף מנחת קנאות פסולה שלא לשמה.” The text records תוספות (ד״ה חטאת) as challenging why such a rule would not eliminate the need for the detailed derivations in זבחים and explaining that the “called חטאת” argument functions only as a הוה אמינא until the sugya’s מסקנא. It also records the מנחת חינוך (מצוה קכה, אות יב) as limiting “חטאת קריא רחמנא” to some laws but not all, such as not applying the הלכה למשה מסיני of חטאת שמתו בעליה to מנחת חוטא, and it notes the רמב״ם in פירוש המשניות and the ברטנורא as writing formulations that sound like “שוויוה רבנן,” which תוספות רבי עקיבא איגר challenges because a גזירה שוה is דאורייתא.
- The Gemara challenges the extension of the גזירה שוה by arguing that if “עוון” links מנחת קנאות to חטאת for פסול שלא לשמה, then אשם should also be פסול שלא לשמה through “עוון,” and it explores whether differences like עוון versus עוונו block the derivation. The text presents the Gemara’s comparison to the גזירה שוה of “ושב הכהן” and “ובא הכהן” and also the possibility of learning עוונו from “אם לא יגיד ונשא עוונו,” but it concludes that the received גזירה שוה is only for מותר נדבה, not for שלא לשמה. The Gemara addresses the objection “אין גזירה שוה למחצה” by stating that a special verse by חטאת—“ושחט אותה לחטאת, אותה לשמה כשירה שלא לשמה פסולה”—limits the פסול of שלא לשמה to חטאת, while “כל קדשים בין לשמן ובין שלא לשמן כשירים.” The Gemara then returns to ask for the source that מנחת חוטא and מנחת קנאות are פסול שלא לשמה and answers that חטאת is פסול because of “היא,” and the same “היא” is written by מנחת חוטא and מנחת קנאות. The Gemara rejects applying the parallel “הוא” of אשם to teach פסול שלא לשמה because that “הוא” is stated after הקטרת אימורין and does not govern validity, since even an אשם whose אימורין were not offered remains כשר, and it instead uses “הוא” for רב הונא אמר רב’s rule that an אשם שניתק לרעייה and then שחטו סתם is כשר, with “הוא בהווייתו יהא” limiting the transition point. The text records multiple explanations in רש״י for the meaning of ניתק לרעייה and notes תוספות and חידושים המיוחסים להרשב״א that although non-identical wording can function in a גזירה שוה, exact matches are preferred when available, and it also records תוספות’ observation that the sugyos in מנחות and זבחים cite different verses for חטאת פסול שלא לשמה.
- רב states that מנחת העומר שקמצה שלא לשמה is פסולה because it comes להתיר and it does not permit, so “הואיל ובאה להתיר ולא התירה” renders it worthless. רב similarly states that אשם נזיר and אשם מצורע ששחטן שלא לשמן are פסולין because they come להכשיר and they do not enable, “הואיל ובאו להכשיר ולא הכשירו.” The Gemara challenges רב from the משנה that limits פסול שלא לשמה among מנחות to only מנחת חוטא and מנחת קנאות and asks why מנחת העומר is not listed, and it answers with three proposed omission-rules: the משנה lists only מנחות of יחיד and not ציבור, or it lists only those that come בגלל עצמה and not those that come with a זבח, or it lists only those without a fixed time and not those with קבועה להן זמן. The Gemara then challenges רב from the first משנה in זבחים, which lists only פסח and חטאת as פסול שלא לשמה among זבחים, and it asks why אשם נזיר and אשם מצורע are not added. The Gemara questions רב’s logic by noting that other אשמות also have a purpose of כפרה and yet remain כשר שלא לשמה, and רבי ירמיה answers that the תורה distinguishes between מכפרים and מכשירים because מכפרים can come לאחר מיתה while מכשירים do not.
- A משנה in קינים is cited where a יולדת who brought her חטאת and then died still has her heirs bring her עולה, but if she brought her עולה and died, her heirs do not bring her חטאת, aligning with the rule that חטאת שמתו בעליה is not offered. רבי יהודה בריה דרבי שמעון בן פזי challenges רבי ירמיה by citing a משנה in מעילה about one who set aside funds for נזירות and died, where the treatment of the funds implies that the עולה and שלמים of the נזיר can still be brought, even though they function as מכשירים. The text ends by leaving the sugya at this point to continue the next day.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions