Menachos 8
Summary
- Today’s learning continues from מנחות דף ז עמוד ב and establishes that each הזיה requires a new dipping because דם שבאצבע cannot be reused, then tests whether various sources imply otherwise and resolves them to support the invalidity of שירי אצבע for further sprinkling. The text moves into the dispute about whether חביתי כהן גדול can become קדוש לחצאין, contrasts רבי יוחנן and רבי אלעזר’s positions and the דרשות from מנחה מחציתה, and then broadens into when partial measures become קדוש if דעתו להוסיף. The sugya then addresses whether a מנחה becomes קדוש without שמן and/or לבונה, presents the dispute between רב and רבי חנינא and שמואל’s support for רב from שניהם מלאים סולת בלולה בשמן, and concludes with רבי אלעזר’s rule that קמיצה in the היכל is כשרה and the clarification that the פסוק about וקמץ משם comes to validate the whole עזרה rather than restrict קמיצה to a specific corner.
- Ravin bar Rav Ada quotes to Rava a ברייתא: היה מזה וניתזה הזיה מידו, and it rules that if blood splashes on clothing עד שלא הזה it is טעון כיבוס, while if it splashes after the הזיה it is אין טעון כיבוס. The initial inference that “before הזיה” means before finishing all the הזאות is rejected, and the Gemara explains that עד שלא יצא מידו הזיה the blood is still fit and requires כיבוס, but once the הזיה has been done the remaining שירי אצבע are not fit and therefore do not require כיבוס. Abaye challenges from גמר מלהזות מקנח ידו בגופה של פרה, implying that only after finishing does he wipe, but the Gemara answers that if he finished he wipes his hand on the פרה, and if he has not finished he wipes his finger between each הזיה. The Gemara then asks במה מקנח when not next to the פרה, and Abaye answers בשפת מזרק, with רש״י connecting this to כפורי זהב and the language of וכיפר ידיה.
- The sugya raises whether רבי אלעזר truly holds אף בדם לא קידש, given the known מחלוקת about חביתי כהן גדול: רבי יוחנן says אינה קדושה לחצאין, while רבי אלעזר says מתוך שקריבה לחצאין קדושה לחצאין. The text explains the חביתין as an עשרון brought daily, split as מחציתה בבקר ומחציתה בערב, with the derivation of שלשה לוגין לעשרון via comparison to מנחת נסכים, and notes the difference that חביתין are שנים עשר חלות and are offered with the תמיד. It states that the splitting procedure is subject to מחלוקת רמב"ם and ראב"ד in הלכות מעשה הקרבנות פרק י״ג הלכה ד׳, with the רמב"ם splitting each of the twelve חלות and the ראב"ד offering six in the morning and six in the evening, while the תורה itself requires a split. The Gemara asks why רבי אלעזר does not learn from דם to deny קידוש לחצאין for חביתין, rejects the claim that he never compares topics by citing רבי אלעזר’s לימוד that מנחה שקמצה בהיכל כשרה שכן מצינו בסילוק בזיכין, and answers that he learns מנחה ממנחה but not מנחה מדם.
- The Gemara challenges whether רבי אלעזר really learns מנחה ממנחה from a ברייתא about לחם הפנים: if נפרס לחמה before פריקה then הלחם פסול ואין מקטיר עליו את הבזיכין, but if after פריקה then הלחם פסול ומקטיר עליו את הבזיכין. רבי אלעזר interprets “before/after פריקה” as reaching the time to remove, even if not actually removed, and the Gemara explains that this works because in לחם הפנים the “קומץ” equivalent is already distinct in the בזיכין, unlike a regular מנחה where the קומץ is not yet distinguished. The Gemara then asks why this is not like שיריים שחסרו בין קמיצה להקטרה, and answers that it depends on a מחלוקת, with רבי אלעזר holding like the view that מקטיר קומץ עליהן even if the שיריים became חסר in that interval.
- Rav Acha asks the reason for רבי יוחנן’s ruling that חביתי כהן גדול cannot be קדוש לחצאין, and the Gemara answers from the פסוק מנחה מחציתה as הביא מנחה ואחר כך חוציהו. A ברייתא supports that חביתי כהן גדול לא היו באות חצאין אלא מביא עישרון שלם וחוציהו, and another ברייתא contrasts מנחה מחצית with מחציתה בבקר to show מחצה משלם הוא מביא למצוה. The Gemara limits this to למצוה and allows that בדיעבד the sanctification could be partial, then a challenge is raised from the appearance of חוקא, and the answer narrows the requirement to bringing a whole unit מביתו while still permitting קידוש בכלי שרת לחצאין according to רבי אלעזר.
- The sugya questions whether רבי יוחנן truly maintains that a partial measure cannot become קדוש, because in another case, הפריש חצי עישרון ודעתו להוסיף, רבא says אינו קדוש while רבי יוחנן says קדוש. The Gemara rejects the attempt to say רבי יוחנן never learns one area from another by citing רבי יוחנן’s rule that שלמים ששחטן בהיכל כשרים based on ושחטו פתח אהל מועד and שלא יהא טפל חמור מן העיקר. The distinction becomes דעתו להוסיף שאני, and the Gemara brings a ברייתא on שניהם מלאים to establish that “מלאים” means complete עשרונות when אין דעתו להוסיף, but when דעתו להוסיף ראשון ראשון קדוש.
- The Gemara asks how רב, who says a half עישרון is אינו קדוש, aligns with the positions on חביתין, and concludes that רב must hold like רבי יוחנן that אינה קדושה לחצאין. Rav is then quoted: מנחה קדושה בלא שמן שכן מצינו בלחם הפנים, בלא לבונה שכן מצינו במנחת נסכים, and בלא שמן ובלא לבונה שכן מצינו במנחת חוטא. Rav also says שמן ולבונה each become קדוש without the other, deriving שמן from לוג שמן של מצורע and לבונה from לבונה הבאה בבזיכין.
- Rabbi Chanina disputes Rav and states לא זו קדושה בלא זו ולא זו קדושה בלא זו. The Gemara asks why the עשרון is anointed if sanctification requires both, and answers that the anointing is needed for מנחת חוטא. The Gemara similarly asks why the לוג is anointed and answers that it is for the לוג של מצורע.
- Shmuel agrees with Rav and is tied to the משנה that כלי הלח מקדשין את הלח and מידות היבש מקדשין את היבש, without the reverse. Shmuel limits the restriction to מידות but says מזרקות מקדשות את היבש, learning from שניהם מלאים סולת בלולה בשמן למנחה. Rav Acha of Difti objects that מנחה is considered לח because it is בלולה בשמן, and the Gemara answers either that the דין is needed for the ליבש שבה or that מנחה לגבי דם כיבש דמיא.
- The sugya returns to רבי אלעזר’s statement that מנחה שקמצה בהיכל כשרה שכן מצינו בסילוק בזיכין. A challenge is raised from the דרשה וקמץ משם ממקום שרגלי הזר עומדות and from the ספרא about repeating קמיצה if it was done בשמאל, which reads וקמץ משם as ממקום שקמץ כבר. The resolution explains that the פסוק is not limiting the location but comes להכשיר את כל העזרה כולה, rejecting a possible inference that since מנחה is קדשי קדשים it must require צפון like עולה, חטאת, or אשם, and also rejecting an assumption that קמיצה must be at the קרן דרומית מערבית because הגשה is there. The conclusion is that the verse teaches broader validity of מקום הקמיצה throughout the עזרה.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions