Menachos 9
Summary
- The text continues מנחות דף ט from the bottom of דף ח עמוד ב at *gufa*, applying the principle of לא יהא טפל חמור מן העיקר to actions labeled אל פתח אהל מועד, and then limits that principle by distinguishing between עבודה and אכילה. It proceeds through three major מחלוקות between רבי יוחנן and ריש לקיש about מנחה procedure: whether בלילה done חוץ לעזרה is valid, whether a מנחה that becomes חסר before קמיצה can be replenished, and whether שיריים that become חסר between קמיצה and הקטרה still allow הקטרת הקומץ. It brings proofs from a case of eating קדשי קדשים in the היכל under siege, from שמן של מצורע, and from לחם הפנים, and it closes with two ברייתות deriving חסר from separate פסוקים and רבי יוחנן’s explanation for why both are needed.
- A רבי יוחנן rules that שלמים ששחטן בהיכל כשרים because the Torah designates the place as פתח אהל מועד, so the עזרה being valid implies the היכל is valid, applying לא יהא טפל חמור מן העיקר. A ברייתא of רבי יהודה בן בתירה teaches that when עובדי כוכבים surround the עזרה *lemilkhamah* and כהנים cannot eat there because of רומחים וקשתות, the כהנים enter the היכל and eat קדשי קדשים ושירי מנחות, derived from בקודש הקודשים תאכלנו, and the גמרא asks why this is not learned by the same קל וחומר. The גמרא answers that the קל וחומר applies to עבודה because דאדם עובד במקום רבו, but it does not apply to אכילה because שאין אדם אוכל במקום רבו, so without the פסוק one would not allow eating in the היכל.
- A רש״י framing makes the entry into the היכל necessary due to פיקוח נפש, avoiding a problem of ביאה ריקנית when the entry is not for עבודה. A מנחת חינוך מצוה קכ״ד and the חזון איש state that once בקודש הקודשים תאכלנו permits אכילה in the היכל, it is not called ביאה ריקנית because the permitted מקום of אכילה includes the היכל. A Rambam in מעשה הקרבנות פרק י׳ הלכה י״ג writes that חטאת ואשם ושירי מנחות are eaten בעזרה, and adds that ואם נאכלו בהיכל נאכלו, citing the פסוק לכל מנחתם ולכל אשמם בקודש הקודשים תאכלנו כל זכר יאכל אותו, establishing an עזרה לכתחילה with היכל בדיעבד presentation.
- A מנחת כהן explains the Rambam omits the מלחמה scenario because the Rambam writes הלכה for לעתיד לבוא, described as לא ישא גוי אל גוי חרב לא ילמדו עוד מלחמה וגר זאב עם כבש, so the war-based case is not the paradigmatic future setting. A ספר תורת הקודש questions how עבודה or אכילה functions if גוים enter, given ובאו בה פריצים וחיללוה, and analyzes whether חילול removes קדושת עזרה alone or also קדושת היכל, and whether the case can be framed as shooting without conquest so that the דין of חילול does not apply.
- A ביאור הרדל on פרקי דרבי אליעזר records that רבי אלעזר does not eat by רבי יוחנן בן זכאי due to אין אדם אוכל במקום רבו. The text notes a distinction that the גמרא’s framing is עבד אצל אדון in the context of עבודה, while other sources extend servant-like obligations to תלמיד, citing the Rambam that כל מה שהעבד חייב לעשות לרבו תלמיד חייב לעשות לרבו. A רבי גניחובסקי בשם רב סולובייצ'יק explains the תלמיד’s obligation through אומן קנה בשבח כלי, treating the רבי’s improvement of the תלמיד as a kind of קנין, and the text contrasts this with places like פסחים on הסיבה and a שולחן ערוך that permits תלמידי חכמים ותלמידיהם to eat and drink בבתי כנסיות מדוחק.
- A dispute states that if the מנחה is mixed outside the חומת עזרה, רבי יוחנן rules פסול and ריש לקיש rules כשר. A ריש לקיש derives validity from the סדר הפסוקים ויצק עליה שמן ונתן עליה לבונה והדר והביא אל בני אהרן הכהנים וקמץ, concluding that מקמיצה ואילך מצות כהונה and that יציקה ובלילה are כשרים בזר, and then argues that what does not require כהונה also does not require פנים. A תוספות notes that הגשה ותנופה require כהונה because אין זר קרב אצל המזבח, and challenges the כלל from שחיטה being כשרה בזר yet requiring פנים, answering that שחיטה’s פנים requirement follows from קבלה needing to be inside and the physical linkage between the two acts, or from the special nature of דמים. A רבי יוחנן rules פסול because עשייתה בכלי makes פנים required even if כהונה is not, and a ברייתא supports him: בללה זר כשירה חוץ לחומת העזרה פסולה.
- A dispute states that if a מנחה becomes חסר before קמיצה, רבי יוחנן allows bringing ingredients from home to fill it, while ריש לקיש forbids filling it. A רבי יוחנן explains that קמיצה קבעה לה, so before קמיצה it has not yet taken the operative שם מנחה for the דרשה of מן המנחה פרט לכשחסרה. A ריש לקיש explains that קדושת כלי קבע לה, so once sanctified in a כלי שרת, חסר invalidates and cannot be repaired. A רבי יוחנן challenges from a דין of חסר הלוג by שמן של מצורע that if it becomes חסר before יציקה one fills it, and the גמרא concludes תיובתא against ריש לקיש, while תוספות asks how ריש לקיש did not know this משנה במסכת נגעים. A שפת אמת suggests ריש לקיש can reject the comparison because מן המנחה is a unique דרשה by מנחה, while a מלאכת יום טוב cites a תוספות approach that סדר טהרות was not universally fluent even among אמוראים.
- A dispute states that if שיריים become חסר between קמיצה and הקטרה, רבי יוחנן permits הקטרת הקומץ and ריש לקיש forbids it. The גמרא frames the dispute as within רבי יהושע, since everyone agrees that under רבי אליעזר—who validates when נטמאו שיריה נשרפו שיריה אבדו שיריה—certainly partial חסר would not block הקטרה. Under רבי יהושע, who פסול when all שיריים are gone, one view reads him as also פסול for partial חסר, and the other view limits his פסול to דלא אישתייר and holds that if something remains, even רבי יהושע agrees. A proof for this limitation comes from רבי יהושע on זבחים: if כזית בשר or כזית חלב remains one throws the blood, if only half-and-half remains one does not, and by עולה half-and-half combines because כולה כליל.
- A רב פפא explains that the “מנחה” line about זריקה refers to מנחת נסכים, rejecting the thought that its presence makes זריקת הדם meaningful when the זבח’s meat and fat are gone because it comes with the זבח. The view that forbids הקטרת הקומץ in partial חסר relies on a special פסוק, reading והרים הכהן מן המנחה את אזכרתה והקטיר as requiring the full מנחה to exist at time of הקטרה, while the permissive view reads מן המנחה as requiring only that it was once whole. A רבי יוחנן challenges from לחם הפנים: if the bread crumbles before removing the בזיכין, the bread is פסול and one does not burn the בזיכין, but if it crumbles after removal, the bread is פסול and one does burn the בזיכין, and a רבי אלעזר adds that “after removal” can mean once its time to remove arrives. A ריש לקיש initially attributes the ruling to רבי אלעזר, is pressed because a סתם משנה would not be assumed to follow רבי אלעזר and because רבי אלעזר would validate even when the bread is entirely destroyed, and he remains silent; the גמרא asks why he did not answer ציבור שאני, and רב אדא בר אהבה concludes that חיסרון is like בעל מום, with no ציבור היתר.
- A רב פפא recounts the exchange and is challenged that רבי יוחנן and ריש לקיש also argue about מנחת העומר which is ציבור, weakening a ציבור-specific distinction. A רב מלכיו cites two ברייתות: one derives from מסולתה and משמנה that any חסר invalidates, and another derives from והנותרת מן המנחה that it excludes a מנחה that is חסר, a קומץ that is חסר, and a case where none of its לבונה was burnt. The text asks why two פסוקים are needed and proposes they correspond to חסר before קמיצה and חסר between קמיצה and הקטרה, which would refute רבי יוחנן on both, but רבי יוחנן answers that one פסוק teaches that חסר before קמיצה requires filling and otherwise is פסול, while the other teaches that חסר between קמיצה and הקטרה makes the שיריים אסורין באכילה even though one may still burn the קומץ. A זירי derives the eating prohibition from והנותרת ולא הנותרת מן הנותרת, and רבי חנינא derives it from מהמנחה מנחה שהיתה כבר, leaving the dispute as a matter of how far the פסול extends rather than whether חסר is a פסול at all.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions