Menachos 12
Summary
- The text learns מנחות דף י"ב from the משנה at the bottom of י"א ע"ב, applying familiar rules from זבחים that מחשבה *chutz limkomo* makes a מנחה פסול while מחשבה *chutz lizmano* in one of the four מנחה עבודות makes it פיגול with כרת, provided that the מתיר is offered כמצותו. The משנה lays out many combinations of מחשבות across קמיצה, נתינה בכלי, הולכה, and הקטרה, and it ends with the תנאים’ dispute whether a later מחשבת פסול can undo an earlier מחשבת פיגול. The גמרא then tests whether the case of שיריים שחסרו between קמיצה and הקטרה parallels the זבחים dispute about בשר שיצא before זריקה, records arguments between רב הונא and רבא, and has רבא retract based on a ברייתא about לחם הפנים, with אביי challenging the inference. The text closes with a short, separate משנה about transferring produce between places and how that affects the מקום of ביעור, including רבי יהודה’s ruling.
- The משנה rules that if one performs קמיצה intending to eat שיריים *chutz limkomo*, or even a כזית of the שיריים *chutz limkomo*, or intending to be מקטיר the קומץ *chutz limkomo* (even a כזית of it), or intending to be מקטיר the לבונה *chutz limkomo*, the מנחה is פסול and there is no כרת. The text notes the דיוק that the משנה does not say “או כזית” by לבונה, and Rashi explains that the תנא holds like רבי שמעון that הקטרת הלבונה is כשר even with a קורט אחד, so any amount suffices for the מחשבה.
- The משנה rules that if one intends to eat שיריים למחר (or a כזית of them), or intends to be מקטיר the קומץ למחר (or a כזית of it), or intends to be מקטיר the לבונה למחר, the מנחה is פיגול and חייבין עליו כרת. The משנה states the rule that if any of the four עבודות—קומץ, נותן בכלי, מוליך, מקטיר—are done with intent to eat what is normally eaten or burn what is normally burned, then *chutz limkomo* makes פסול without כרת while *chutz lizmano* makes פיגול with כרת, provided that “ובלבד שיקריב המתיר כמצותו.”
- The משנה defines קרב המתיר כמצותו by cases where one עבודה is done *chutz lizmano* and the remaining עבודות are done בשתיקה, and it contrasts this with cases where any עבודה is done *chutz limkomo* alongside a *chutz lizmano* thought, which makes “שלא קרב המתיר כמצותו” and therefore not פיגול. The משנה extends this to מנחת חוטא and מנחת קנאות, where מחשבה שלא לשמה also creates “שלא קרב המתיר כמצותו” when paired with *chutz lizmano*.
- The משנה rules that combining *chutz limkomo* and *chutz lizmano*—כזית בחוץ כזית למחר, or the reverse—makes פסול without כרת, and it rules similarly for two חצאי זיתים split between בחוץ and למחר in either order as פסול without כרת. The משנה records רבי יהודה’s rule that if מחשבת הזמן precedes מחשבת המקום it is פיגול וחייבין עליו כרת, while if מחשבת המקום precedes מחשבת הזמן it is פסול ואין בו כרת, and it records that חכמים say both cases are פסול ואין בו כרת.
- The גמרא asks, according to the view that שיריים שחסרו בין קמיצה להקטרה still allows מקטיר קומץ עליהן and yet those שיריים are אסורים באכילה, whether the later הקטרה can still fix the remaining שיריים as פיגול through a *chutz lizmano* מחשבה, and whether it can remove them from מעילה. The גמרא compares this to the זבחים dispute about בשר שיצא חוץ למחיצתו before זריקה and whether זריקה with a *chutz lizmano* מחשבה is effective, and it tests whether the disputes are the same.
- Rav Huna says that even if רבי עקיבא holds זריקה מועלת ליוצא, that is only by יוצא where the meat still exists intact and the פסול comes from another factor, whereas חסרון is a פסול דגופיה so הקטרה does not help. Rava argues the opposite that even if רבי אלעזר holds אין זריקה מועלת ליוצא because it is not inside, חסרון is still inside so הקטרה should help.
- Rava tries to support his view from the difference between the משנה’s wording “או כזית” and רבי חייא’s ברייתא that omits “או כזית,” building an explanation that “או כזית” can mean the שיריים were reduced to a כזית after קמיצה, which implies that later הקטרה can still generate פיגול. Abaye rejects this proof and explains that רבי חייא’s omission fits רבי אלעזר’s view that a כזית of הקטרה is not considered הקטרה for חיוב העלאה בחוץ, and the גמרא resolves the wording by limiting it to קומץ דמנחת חוטא where there is no לבונה.
- Rava then retracts, saying “הדר ביה רבא, לאו מילתא דאמרי,” and he brings a ברייתא about לחם הפנים that calls it קודש קדשים and rules that if one loaf is נפרסה then כולן פסולות. Rava infers that חסרון blocks the effectiveness of subsequent הקטרה, while Abaye challenges that the inference to יוצא is not explicit and proposes instead that the contrast could be טומאה where the ציץ is מרצה, and he adds that the ברייתא’s focus on נפרסה teaches that even when the pieces are still inside, הקטרה is ineffective.
- The text cites a תשובות מנחת יעקב that treats the requirement of two complete loaves for לחם משנה as an אסמכתא and argues that one and a half can be called two, bringing a proof from ברכות about דוד המלך and “קדמו עיני אשמורות” being fulfilled at חצות. The text cites the חתם סופר that when a number is given it must be שלם. The text cites the נצי"ב that a piece of bread is also called לחם, bringing a proof from חלה that “מלחם הארץ” includes a פרוסה, and it records his חידוש that if bread is presented initially as two halves it can count as לחם משנה, while stating that nobody accepts this שיטה.
- The text moves to a short משנה beginning “המוציא פירות ממקום למקום וממדינה למדינה,” ruling that if one transported produce and intended to return, “חוזר למקומו ביעורו במקומו,” and if one did not intend to return, “ביעורו במקום שהוא.” The משנה adds רבי יהודה’s ruling, “אומר לו צא ובער לך.”
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions