Menachos 13
Summary
- Today’s learning is מנחות דף י"ג, finishing the first פרק and beginning the second פרק, starting from the משנה on דף י"ב עמוד ב'. The משנה rules that a מחשבה to eat כחצי זית of שיריים and to be מקטיר כחצי זית of the קומץ חוץ לזמנו does not create פיגול because אכילה and הקטרה do not combine, and the גמרא frames the central חידוש as depending on what דיוק is made from that משנה. The sugya then moves to a מחלוקת רבי יוסי and the רבנן about whether a מחשבה during קמיצה to be מקטיר the לבונה למחר creates פיגול, develops and refines רבי יוסי’s reasoning and the רבנן’s response, and continues into related issues including ליקוט לבונה by a זר and how the ד' עבודות of מנחה map onto the ד' עבודות of זבח. The daf concludes with a משנה about שתי הלחם and לחם הפנים where a מחשבת פיגול applies to only part of the bread, and רבי יוסי and חכמים disagree whether the פיגול spreads to the entire unit.
- The משנה states לאכול כחצי זית ולהקטיר כחצי זית כשר שאין אכילה והקטרה מצטרפין, so a מחשבה during קמיצה to eat כחצי זית of שיריים חוץ לזמנו and to be מקטיר כחצי זית of קומץ חוץ לזמנו leaves the מנחה כשר because אכילה and הקטרה do not combine. The גמרא initially proposes a דיוק that only אכילה plus הקטרה fails to combine, but אכילה plus אכילה, even when one אכילה targets דבר שאין דרכו לאכול, would combine, and it challenges that from the earlier משנה that limits פסול מחשבה to לאכול דבר שדרכו לאכול ולהקטיר דבר שדרכו להקטיר. רבי ירמיה resolves that reading by identifying the משנה as רבי אליעזר, who holds מחשבין מאכילת אדם לאכילת מזבח ומאכילת מזבח לאכילת אדם and therefore treats מחשבות like eating קומץ or being מקטיר שיריים as effective to פסול, citing the later משנה where ר' אליעזר פוסל and the חכמים declare כשר. אביי rejects the need to attribute the משנה to רבי אליעזר by changing the דיוק: the intended contrast is that אכילה and הקטרה do not combine, while two מחשבות of אכילה on דבר שדרכו לאכול can combine even when one is חוץ לזמנו and one is חוץ למקומו to make פסול ואין בו כרת, yet the גמרא presses that this combination is already explicit in an earlier משנה. The sugya concludes that the real חידוש is the plain rule of the משנה itself, since one might have thought that because each מחשבה is כארחיה—אכילת שיריים and הקטרת קומץ—those חצי-*kezayit* מחשבות should combine for פיגול, and the משנה teaches they still do not.
- תוספות on י"ב עמוד ב' records: מכאן ואילך כתובה בספרים בשיבוש וצריך להגיה כאן כמו שכתובה בסוף פרק ב דזבחים. The presentation follows a particular גרסא and treats the reading as difficult, including an atypical use of מרישא שמעת מינה as indicating contradiction from the רישא rather than support.
- The learning notes that although the daf speaks repeatedly of חצי זית, the primary sugya of חצי שיעור is יומא דף ע"ד, where ריש לקיש and רבי יוחנן debate whether חצי שיעור is אסור מן התורה or אסור מדרבנן and the accepted psak is that it is אסור מן התורה, even though there is no חיוב כרת. The sugya in יומא offers a סברא that חצי שיעור is forbidden because it is חזי לאצטרופי, and it also brings a דרשה from כל חלב where כל includes חצי שיעור. The פרי מגדים and the נודע ביהודה explain that the reason is חזי לאצטרופי, and the נודע ביהודה applies it to argue that a חצי שיעור eaten at the very end of פסח or יום כיפור, when it cannot become a full שיעור in time, is not אסור מן התורה but only אסור מדרבנן, while other אחרונים reject this and hold that once the איסור is learned from כל חלב it applies regardless of the סברא. The מנחת יצחק חלק ו' סימן נ"ח brings an עצה בשם חמדת שלמה for a חולה who must eat on יום כיפור: taking a שבועה in advance not to eat during the relevant window makes the food אסור via שבועה only for a full כזית, and then, using אין איסור חל על איסור, a חצי שיעור on יום כיפור could become permitted מן התורה under the approach that ties the Torah-level prohibition to חזי לאצטרופי, while the approach that treats חצי שיעור as an independent איסור from the פסוק undermines that היתר.
- The משנה opens with הקומץ את המנחה לאכול שיריה או להקטיר קומצה למחר as the standard case of פיגול, and it states that even רבי יוסי agrees it is פיגול וחייבין עליו כרת, a formulation explained as necessary to set up his dissent in the next case. The סיפא rules that if the מחשבה during קמיצה is להקטיר לבונתה למחר, רבי יוסי אומר פסול ואין בו כרת while חכמים say פיגול וחייב עליו כרת, and the חכמים challenge him מה שינה זה מן הזבח, comparing it to a זבח where מחשבה about הקטרת אימורים חוץ לזמנו is מפגל. רבי יוסי answers that by a זבח דמו ובשרו ואימורו אחד, while לבונה אינה מן המנחה, and the גמרא insists that whatever explanation is given must fit these words. The גמרא explains that the mention of רבי יוסי’s agreement in the רישא prevents an incorrect inference that his dissent is because אין מפגלין בחצי מתיר, since that would also exclude פיגול when the מחשבה is about הקטרת הקומץ alone, and the משנה establishes that he does treat that as פיגול.
- ריש לקיש attributes רבי יוסי’s logic to אין מתיר מפגל את המתיר, meaning a מחשבה during one מתיר about a different מתיר does not create פיגול, and he extends this to the שני בזיכי לבונה of לחם הפנים, where each is a מתיר. The גמרא initially considers that רבי יוסי’s reason might instead be that לבונה is not the same מין as מנחה, which would imply that two בזיכין of the same מין might be מפגל each other, but it rejects that because the ברייתא quotes רבי יוסי’s own defense לבונה אינה מן המנחה. The g’mara reinterprets that phrase to mean אינה בעיכוב מנחה in the sense that the סדר of הקטרת קומץ and הקטרת לבונה is not mutually dependent, since אי בעי האי מקטר ברישא ואי בעי האי מקטר ברישא, unlike a זבח where זריקת הדם is what permits הקטרת אימורים. The רבנן accept the principle אין מתיר מפגל את המתיר but limit it to cases where the מתירים were not established together in one כלי, and they argue that when the קומץ and לבונה were איקבעו בחד מנא they are treated כחד דמי, so a מחשבה about לבונה during קמיצה can be מפגל.
- רבי ינאי states ליקוט לבונה בזר פסול, and רבי ירמיה explains that it is משום הולכה נהגו בה, treating ליקוט לבונה as a form of הולכה and adopting the view that הולכה שלא ברגל שמה הולכה, while הולכה performed by a זר is פסולה. Rav Mari supports treating key מנחה steps as עבודות by citing the list of ד' עבודות for מנחה: הקומץ, הנותן בכלי, המוליך, ומקטיר, and the גמרא maps קומץ to שחיטה and מוליך to הולכה and מקטיר to זריקה. The g’mara questions how נתינה בכלי parallels anything in זבח and concludes it aligns with קבלה because both are קדושת כלי, rejecting the claim that the difference between something happening ממילא and something done by קא שקיל ורמי defeats the parallel. The g’mara then denies that one can necessarily derive the status of ליקוט לבונה as an עבודה from נתינה בכלי, since נתינה בכלי is inherently like קבלה, while ליקוט לבונה lacks that kind of direct equivalence to הולכה.
- The משנה teaches that if one slaughters שני כבשים with a מחשבה to eat אחת מן החלות למחר, or burns שני בזיכין with a מחשבה to eat אחד מן הסדרים למחר, a dispute arises whether the מחשבה of פיגול on part affects the whole. רבי יוסי rules that only אותה החלה ואותו הסדר become פיגול וחייבין עליו כרת while the other portion is פסול ואין בו כרת, and חכמים rule that זה וזה פיגול וחייבין עליו כרת, extending the פיגול to both parts. The learning adds that the wording לאכול אחד מן הסדרים למחר raises the question of the זמן אכילת לחם הפנים, and it reports that many ראשונים assume it must be eaten דווקא on שבת, citing the זמר כי אשמרה שבת of the אבן עזרא that ties not fasting on שבת to eating לחם הפנים, which would not align with allowing its consumption on מוצאי שבת.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions