Menachos 4 - Cycle 14
Summary
- Today’s *shiur* learns מסכת מנחות דף ד from דף ג עמוד ב and frames a dispute between רבה and רבא about whether an obviously false intent (*machshava d’minchara*) does or does not create a problem of שינוי קודש, then applies it to רב אושעיא’s question about saying a מנחה is לשם זבח. The narrative moves to why certain מנחות brought שלא לשמה are פסול, develops sources through פסוקים, גזירה שוה, and the limiting word היא, and then tests those sources against parallel cases like אשם. The *shiur* then explains the special role of “comes to permit/qualify” offerings such as מנחת העומר and specific אשמות, and it closes with a distinction between קרבנות that are מכפר and those that are מכשיר, including whether they can come לאחר מיתה, with a challenge from the laws of נזיר funds.
- Today's *shiur* begins בעזרת השם יתברך on דף ג עמוד ב four lines from the bottom with the גמרא stating פשיטא ליה לרבה להאי גיסא ולרבא להאי גיסא ומיבעיא ליה לרב אושעיא. The *shiur* states that according to רבה, the more obvious it is that what he said is false, the more reason it should not be a concern of שינוי קודש, while according to רבא the more obvious it is that what he said is false, the more it is a problem. The גמרא then presents that what is clear to רבה and רב אושעיא becomes a question for רב אושעיא.
- Rav Oshaya asks, and another version says he asked Rav Asi, מנחה לשם זבח מה לי אמר רבי שמעון. The question is whether רבי שמעון’s reason is משום מחשבה דמינכרא לא פסלה, making a מנחה declared לשם זבח an obviously false intent that would not invalidate, or whether רבי שמעון’s reason is based on זאת תורת המנחה תורה אחת לכל המנחות, which applies only when the intent shifts between one מנחה and another, while זבח is excluded. Rav Asi responds כלום הגענו לסוף דעתו של רבי שמעון, stating they cannot fathom רבי שמעון’s view well enough to decide.
- The *shiur* cites מסכת עירובין דף מו עמוד ב that in a מחלוקת between רבי יהודה and רבי שמעון the הלכה follows רבי יהודה. The ספר גנזי נסתרות explains that רבי שמעון’s דעת is so deep that it is difficult to rule like him because people do not always grasp his reasoning, and the *shiur* parallels this to the גמרא about רבי מאיר: גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שאין בדורו של רבי מאיר כמותו ומפני מה לא קבעו הלכה כמותו שלא יכלו חבריו לעמוד על סוף דעתו. Rashi there is quoted: לא יכלו להבין באיזה דבריו נכונים ובאיזה אין נכונים שנותן דעת מיושב והגון אין הלכה כהלכה, and this is applied to the phrase here כלום הגענו לסוף דעתו של רבי שמעון.
- The *shiur* explains that Rav Asi does not accept רבה because of אביי’s question on דף ה׳ that would erase the difference between שינוי קודש and שינוי בעלים. Rav Asi does not accept רבא because רבא’s approach depends on the לימוד of זאת תורת החטאת and Rav Asi “didn’t have that” לימוד. Rav Asi also does not accept רב אשי because of the קושיא of רב אחא בריה דרב אוייא about why רבי שמעון would disqualify cases like בלולה and חריבה if the distinction hinges on whether the word מנחה was said.
- The *shiur* restates the משנה that all מנחות done שלא לשמה are כשר but do not count for the owner, חוץ ממנחת חוטא ומנחת קנאות, which are פסול when brought שלא לשמה. מנחת קנאות is defined as part of the סוטה procedure after a husband’s accusation and seclusion with a man in a case involving two עדים, and מנחת חוטא is defined within an עולה ויורד structure where financial status determines whether one brings an animal, two birds, or a מנחה. The *shiur* states that for these two מנחות, not only does the owner not get credit, but the offerings are פסול.
- The גמרא explains that מנחת חוטא is פסול שלא לשמה because the תורה calls it חטאת, as in the פסוק לא ישים עליה שמן ולא יתן עליה לבונה כי חטאת היא, and a חטאת brought שלא לשמה is פסול as taught in the first משנה of מסכת זבחים. The *shiur* presents this as straightforward for מנחת חוטא.
- The גמרא asks for the source for מנחת קנאות and brings a ברייתא taught before רב נחמן: leftover money from funds designated for מנחת סוטה is put into נדבת ציבור and used for עולות קיץ המזבח via the thirteen שופרות described in מסכת שקלים. Rav Nachman approves, tying מנחת קנאות to language of עון in the פסוק כי מנחת קנאת הוא מנחת זכרון מזכרת עון and comparing it to חטאת language ואתו נתן לכם לשאת את עון העדה, concluding that just as מותר חטאת goes to נדבה, so does מותר מנחת קנאות. The גמרא then takes it further: כחטאת מה חטאת פסולה שלא לשמה אף מנחת קנס פסולה שלא לשמה.
- The גמרא challenges that this would imply אשם should be פסול שלא לשמה by learning עון עון from חטאת, citing the אשם verse ולא ידע ואשם ונשא עונו והביא איל תמים מן הצאן בערכך לאשם. The *shiur* raises the rule אין אדם דן גזירה שוה מעצמו and quotes the שפת אמת that one cannot invent a גזירה שוה from any word, but if there is a מסורה that a word is meant for גזירה שוה, the question becomes which pairing it serves. The גמרא answers that it learns עון from עון and not עונו from עון, and when asked why mismatch matters it cites a תנא דבי רבי ישמעאל learning from ושב הכהן ובא הכהן despite different words, and adds that one could instead learn עונו from the חטאת of שמיעת קול where the תורה says עוונו.
- The גמרא concludes that the גזירה שוה between מנחת חטאת and מנחת קנאות is only learned for מותרי נדבה and not for laws of לשמה. The גמרא addresses the objection of אין גזירה שוה למחצה by stating that the תורה reveals by חטאת with ושחט אותה לחטאת that only by חטאת is לשמה essential so that לשמה כשרה שלא לשמה פסולה, while for other קדשים the korban remains כשר whether לשמן or שלא לשמן.
- The גמרא returns to the need for a source that מנחת חוטא and מנחת קנאות are פסול שלא לשמה and answers that the תורה uses היא for these offerings, as it does for חטאת with חטאת היא, teaching only לשמה is כשר and שלא לשמה is פסול. The g’mara then asks why the same would not apply to אשם since the תורה says אשם הוא, and answers that this הוא appears after הקטרת אימורין, where lack of proper intent cannot disqualify because even without הקטרת אימורין the korban is כשר. A ברייתא is cited: אבל אשם לא נאמר בו הוא אלא לאחר הקטרת אימורין.
- The גמרא asks why אשם needs the word הוא at all and answers with Rav Huna in the name of Rav: an אשם whose owners died or were already atoned through another אשם is ניתק לרעייה, paralleling the הלכה למשה מסיני that where חטאת is left to die, the corresponding אשם goes to grazing and its proceeds become an עולה. Rashi explains ניתק לרעייה as giving the animal to a shepherd until it becomes a בעל מום so it can be sold and used for an עולה, while Rashi in מסכת זבחים defines ניתק לרעייה as a בית דין designation that removes קדושת אשם and places קדושת עולה. The g’mara rules that if it was nittak and then slaughtered סתם it is כשר לשם עולה, but without ניתוק it is invalid as an עולה, and the פסוק teaches הוא בהוייתו יהא until the act of ניתוק occurs, with the *shiur* adding from the שיטה מקובצת that even explicit intent for עולה does not help without prior ניתוק.
- Rava states that מנחת עומר שקמצה שלא לשמה is פסול because it comes להתיר and did not accomplish permitting חדש. The גמרא extends the same logic to אשם נזיר and אשם מצורע, stating that if they were slaughtered שלא לשמן they are פסולין because they come להכשיר and did not effect the qualification. The *shiur* notes that although the עומר was brought in the מדבר even without the prohibition of חדש, it remains a חובת היום, yet since it also comes to permit, failure of that function makes it פסול.
- The גמרא asks why the משנה does not add מנחת עומר as an exception and answers that the משנה teaches only offerings brought by an individual and not ציבור offerings like the עומר. The גמרא gives an additional answer that the משנה teaches offerings brought by themselves, while the עומר comes with a כבש לעולה and is thus not listed, and another answer that the משנה lists exceptions without a fixed time while the עומר has a fixed time on the second day of פסח.
- The גמרא challenges from the first משנה in מסכת זבחים that all זבחים slaughtered שלא לשמן are כשר except פסח וחטאת, asking why it does not list אשם נזיר and אשם מצורע. The g’mara answers that because there are other אשמות like אשם גזילות and אשם מעילות that come לכפרה, the rule for אשם is not uniform and the משנה avoids a non-absolute category. The g’mara then asks why not apply the same “did not accomplish” logic to those atonement אשמות, and answers with Rav Yirmiyah that the תורה differentiates between מכפרים and מכשירים.
- Rav Yirmiyah states that the distinction is that מכפרים can come לאחר מיתה while מכשירים cannot. The g’mara proves this from a משנה in מסכת קינים about a יולדת: if she brought her חטאת and then died, her heirs bring her עולה, but if she brought her עולה and then died, the heirs do not bring her חטאת, aligning with חטאת שמתו בעליה. The *shiur* identifies the חטאת as the מכשיר for eating קדשים and the עולה as the מכפר, and states that a מכפר can be brought after death even if the person no longer “needs” atonement.
- The *shiur* adds the consideration from מסכת קידושין דף י״ג of שעבודא דאורייתא regarding obligations created by designating a korban. Rav Aharon is cited describing a מחלוקת ראשונים whether in a case where a יולדת’s חטאת cannot be brought one may bring the עולה, with the ראב״ד holding the חטאת is more significant and thus when it is impossible the עולה can still be brought, while an alternate view would require the עולה to be second. The *shiur* notes a potential implication that children bringing a mother’s עולה after her death can affect כפרה for a parent, connecting to the שולחן ערוך practice of saying הריני כפרת משכבו, and it raises a parallel question about whether יורשים must fulfill a deceased person’s צדקה pledge, citing בית אבקת רוכל as obligating the יורשים and the רמ״א סימן מ״ח as disagreeing, with the קצות framing it as whether the pledge creates a full שעבוד.
- Rav Yehudah the son of Rav Shimon ben Pazi challenges that מכשירין also have redemption and outcomes after death, citing a משנה in מסכת מעילה about one who designates money for נזירותו. The משנה rules that such money is לא נהנין ולא מועלין because all funds are ראויין לבוא כולן שלמים, and if the נזיר dies with מעות סתומים they fall to נדבה; if they are מפורשים, דמי חטאת go to ים המלח, דמי עולה are used for עולה with מעילה, and דמי שלמים are used for שלמים eaten ליום אחד and are not טעונים לחם. The g’mara argues that the עולה and שלמים of a נזיר are מכשירין to permit wine, yet they still come after death.
- Rava answers that the rule applies to a מצוי הכשר קבוע that does not come after death, while the נזיר’s hechsher is not fixed. The g’mara explains that the נזיר can be released through shaving after any one of the three offerings, as stated מגלח על אחת משלושתן יצא, so the עולה and שלמים are not treated as full-fledged מכשירין in the strict sense. The conclusion is that because the נזיר’s qualification can be achieved without those specific offerings, they can be brought even after death.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions