Menachos 2
Summary
- The text opens the study of the first *daf* of Maseches Menachos with a dedication לעילוי נשמת האישה החשובה מרת מרים שרה בת יעקב משה and a hope to be זוכה to bring מנחות in the בית המקדש השלישי בקרוב ממש. It defines מנחות as flour offerings, explains why מנחה also means a gift, and cites the emphasis of “ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה׳” as teaching, via the Gemara later and Rashi in Chumash, that a poor person’s מנחה is viewed by Hashem as if he brought his soul. It presents the essential *avodos* of מנחות as parallels to זבחים and then follows the first Mishnah and Gemara about שלא לשמן, including the rule that most מנחות remain כשר but do not fulfill the owner’s חובה, the exceptions of מנחת חוטא and מנחת קנאות which become פסול, and the dispute and analysis around רבי שמעון, מעשיו מוכיחין, and the limits of that logic including applications to bird offerings.
- A dedication is made for today’s *daf* and the entire מסכת מנחות לעילוי נשמת האישה החשובה מרת מרים שרה בת יעקב משה, and the learning is said to bring her נשמה a tremendous עליה. A hope is stated to finish the מסכתא and all of ש״ס together and to be זוכה to bring מנחות in the בית המקדש השלישי בקרוב ממש.
- A מנחה is presented as generally translated as flour offerings, alongside a question about what the word מנחות has to do with flour. A מנחה is also translated as a gift, as when יעקב אבינו sent a מנחה to עשו consisting of many animals. A pasuk is quoted, “ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה׳,” and the word “ונפש” is emphasized, with the Gemara later in the מסכתא and רש״י in חומש teaching that a מנחה is generally brought by someone so poor he cannot afford even a bird, and Hashem views it as if he brought his soul.
- The four key עבודות of regular קרבנות are stated as שחיטה, קבלה, הולכה, and זריקה, with brief definitions of each. The same four essential steps are stated for מנחות under different names: קמיצה, נתינה, הולכה, and הקטרה, with קמיצה defined as a scoop-full removed, נתינה as placement into a כלי שרת, הולכה as taking it to the מזבח, and הקטרה as burning the קמיצה. These four עבודות are said to be מעכב, so failure to perform them פסול’s the מנחה, while other עבודות later are characterized as למצוה ולא לעיכובה and do not invalidate the מנחה.
- A standard מנחה is said to require סולת, שמן, and לבונה, with סולת defined as fine flour and לבונה described as frankincense, an aromatic resin from Boswellia that hardens into nuggets and is burned for fragrance in religious ceremonies. All מנחות use wheat flour except for מנחת עומר and סוטה which use barley, and most מנחות require שמן and לבונה except for מנחת חוטא and סוטה. The existence of private מנחות and ציבור מנחות is stated, and within מנחת יחיד there are categories of נדבה with five types and חובה that must be brought. After the קמיצה is removed and burned, the שיריים are generally given to כהנים to eat, while a few מנחות are totally burned and none is eaten. The pesukim about מנחות are located in ויקרא פרק ב׳ פסוקים א׳ through ט״ז and פרק ו׳ פסוקים ז׳ through ט״ז.
- The Mishnah states, “כל המנחות שנקמצו שלא לשמן כשירות,” and the result is “אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה,” so the מנחה is כשר but does not fulfill the owner’s obligation. Rashi on עמוד ב׳ is cited that “מחשבה שלא לשמו” means he verbalized what he intended, such as saying he is being קומץ for a מחבת when the מנחה is a מנחת מרחשת. A מחבת is defined as a griddle and a מרחשת as a deeper pan, חריבה is defined as dry without oil, and בלולה is defined as mixed in a particular way of mixing סולת and שמן. The Mishnah continues that מנחת חוטא and מנחת קנאות are exceptions, and if their קמיצה is done שלא לשמן they are completely פסול, and the same פסול applies if any of the other עבודות are done שלא לשמן, including combinations of לשמן ושלא לשמן or שלא לשמן ולשמן, with examples given of shifting between לשם מנחת חוטא and לשם מנחת נדבה.
- The Gemara asks why the Mishnah uses the word “אלא” instead of simply stating that it does not count for the owner, and it explains that “אלא” teaches that the מנחה itself is כשר and it is אסור לשנויי בה. The teaching is aligned with רבא’s statement about an עולה שחטה שלא לשמה being followed by a prohibition to do זריקה שלא לשמה, so one mistake does not license continuing with שלא לשמה. The reason is presented either as סברא, that it makes no sense to continue changing after having changed once, or as a קרא from “מוצא שפתיך תשמור ועשית... כאשר נדרת לה' אלהיך נדבה... אשר דברת בפיך,” where “קרי ליה נדר וקרי ליה נדבה” yields that if he does as he vowed it is a נדר and if not it becomes a נדבה, yet even a נדבה does not permit further שינוי.
- A suggestion is made that the Mishnah is not like רבי שמעון, based on a ברייתא where רבי שמעון says all מנחות whose קמיצה was done שלא לשמן are כשירות and also count for the owner’s חובה. רבי שמעון’s reasoning is that מנחות are not like זבחים because “הקומץ מנחת מחבת לשם מרחשת” is overridden by “מעשיה מוכיחים עליה לשם מחבת,” since it was already fried in a מחבת, and “חריבה לשם בלולה” is similarly overridden because it lacks oil. זבחים are contrasted as having uniform שחיטה, קבלה, and זריקה such that the type is not evident from the act, leading to lack of fulfillment when done שלא לשמה.
- A resolution is given according to רב אשי that distinguishes between saying “לשם מרחשת” and saying “לשם מנחת מרחשת,” and it is asserted that the Mishnah can align with רבי שמעון when it is “מנחה לשם מנחה,” while the ברייתא that validates and fulfills refers to a case without using the word מנחה. The text then states that according to רבה and רבא the available distinctions do not fit the Mishnah, since the Mishnah’s examples are שינוי קודש and explicitly מנחה לשם מנחה, and it concludes that for רבה ורבא “מחוורתא מתניתין דלא כרב שמעון.”
- A further ברייתא is brought where רבי שמעון expounds “קודש קדשים היא כחטאת וכאשם” to mean some מנחות are like חטאת and some like אשם. מנחת חוטא is equated to חטאת so קמצה שלא לשמה is פסולה, and מנחת נדבה is equated to אשם so קמצה שלא לשמה is כשירה but “אינה מרצה” and does not count for the owner’s חובה. רבה answers the contradiction by distinguishing the earlier ברייתא as שינוי קודש and this one as שינוי בעלים, and אביי challenges this by asserting that the פסול is learned by היקש and should not differ between שינוי קודש and שינוי בעלים. The response is that רבי שמעון’s “מעשיו מוכיחין” is a סברא tied to “דרב שמעון דורש טעמא דקרא,” and the principle is stated as “מחשבה דלא מינכרא פסל רחמנא” while “מחשבה דמינכרא לא פסל רחמנא,” making שינוי קודש recognizable and שינוי בעלים unrecognizable.
- A סימן is recorded as “סימן עולה עולה מלק ומיצה חטאת העוף קדשי קדשים קדשים קלים.” A question is raised about עולת העוף שמלקה למעלה לשום חטאת העוף being acceptable because the action seems to prove it is an עולה, but it is answered that מליקה בכל מקום במזבח כשירה, so the act is not definitive. A second question is raised about עולת העוף שמיצה דמה למעלה לשום חטאת העוף, and it is answered that it could be “מיצוי דבתר הזיה,” since “מיצוי דמם בכל מקום במזבח כשירה,” so the act is again not definitive. A third case is presented as חטאת העוף שהזה דמה למטה לשום עולת העוף, and it is answered “הכי נמי” that רבי שמעון does not פסול it, with the clarification that his contrast was “לזבחים ולא לעופות,” and birds are treated more like מנחות where מעשה מוכיח can apply.
- The text ends by stating that the learning stops here for today and will continue tomorrow with further discussion of שיטת ר' שמעון.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions