Menachos 6 - NBTD
00:00 - Good Voch
00:15 - Introduction
02:18 - 5B
06:13 - 6A
26:48 - 6B
34:14 - Have a Wonderful Day!
Quiz - http://Kahoot.MDYdaf.com
Summary
- השיעור מתקדם בדף ה עמוד ב עד דף ו עמוד א, ומברר למה צריך פסוק מיוחד של “מן הבקר” כדי לפסול *treifa* לקרבן, למרות שנראה שניתן ללמוד זאת בקל וחומר מבעל מום. הגמרא מציעה פירכות שונות על הקל וחומר ומביאה דוגמאות של דברים שאסורים להדיוט ומותרים לגבוה כמו שבת, כלאים, מליקה, דם וחלב, עד שמסיקה שיש צדדים שמבטלים את הלימוד ההגיוני ולכן נזקקים לפסוקים שונים. לאחר מכן נכנסת המשנה בדיני קמיצה במנחות ומפרטת פסולים רבים בקומץ, ומבארת למה הוזכרה במיוחד מנחת חוטא, תוך קישור לשיטת רבי שמעון “שלא יהא חוטא נשכר” ו“שלא יהא קרבנו מהודר.” הסוגיא מסיימת בהבנת מחלוקת בן בתירא וחכמים לגבי החזרת הקומץ, ובהערות על שחיטה בזר, פרה אדומה, ודין לימוד מבמה עם אזכור “זאת תורת העולה” כאסמכתא.
- א גוטע וואך רבותי or א גוטע ערב שבת רבותי wherever you are in the world. Ah! לעילוי נשמת אמי מורתי רות בת מרדכי live from Park City, Utah.
- הגמרא לומדת מ”מן הבקר” שאי אפשר להביא לקרבן בהמה שהיא *treifa*, כגון נקב בריאה או חור בלב או שדרה שנחתכה, מפני שאינה חיה לפי רוב השיטות יותר מי״ב חודש. היא שואלת למה צריך פסוק, שהרי יש קל וחומר מבעל מום: בעל מום מותר באכילה להדיוט ואסור למזבח, וכל שכן *treifa* שאסורה באכילה להדיוט שתהיה אסורה למזבח. הסוגיא נעה בין הצורך בפסוק לבין הניסיון להציל או להפיל את הקל וחומר, ומחפשת פירכה שמוכיחה שההיגיון לבדו אינו מספיק.
- מר בריה דרבינא מציע פירכה מהדין של שבת, שמצינו דבר שאסור להדיוט ומותר לגבוה, כי שחיטת קרבנות ציבור כמו תמיד ומוסף מותרת בשבת אף שאדם פרטי אסור לו לשחוט בשבת. הגמרא דוחה שזו ראיה, מפני ששבת הותרה מכללה אצל הדיוט במילה, ומבררת שמילה היא מצוה ואינה “צורך הדיוט.” היא מסיימת ששבת שונה מפני “שמצוותה בכך,” שכן הקרבן עצמו מחייב את המעשה בשבת, בניגוד לטריפה שאין צורך בה לקיום המצוה.
- רבה בר אבא מציע ללמוד מכלאים, ששעטנז אסור להדיוט ומותר לגבוה באבנט של כהן. הגמרא משיבה שכלאים הותרו מכללן אצל הדיוט בציצית, ושוב דוחה שציצית היא מצוה ולא “צורך הדיוט.” היא מסיימת שגם כאן ההיתר לגבוה מיוסד על כך “שמצוותו בכך,” ולכן אין זה מקור להכשיר טריפה על המזבח.
- רב שישא בריה דרב אידי מציג בניית “מה הצד” עם מליקה ודם וחלב כדי להראות שיש מושג של דבר האסור להדיוט ומותר לגבוה. הגמרא מפרקת כל ראיה בפני עצמה: מליקה שונה כי “קדושתו אסרתו,” ודם וחלב שונים כי “באו מכלל היתר.” היא מחברת אותם ל”וחזר הדין… הצד השווה שבהן שאסורים להדיוט ומותרים לגבוה,” וממנה היה מקום להביא שגם *treifa* תהיה מותרת לגבוה, ואז נצרך פסוק כדי לפוסלה. הגמרא דוחה גם זאת באומרה שהצד השווה תלוי בכך “שמצוותן בכך,” כלומר ההיתר לגבוה נובע מציווי התורה על הדרך הזו דווקא.
- רב אשי מסביר שהקל וחומר מבעל מום נפרך מעצם היסוד מפני “מה לבעל מום שכן עשו בו מקריבים כקרבים,” שהכהן העובד והקרבן דומים בכך ששניהם נפסלים בבעל מום. הוא טוען שטריפה שונה, כי כהן עם טריפה פנימית יכול לעבוד ואין איסור עליו כעל בהמה טריפה, ולכן אין ללמוד מטריפה מבעל מום. רב אחא סבא מציע “יוצא דופן יוכיח,” ובהמשך נבנית שוב חזרה בדין בין יוצא דופן ובעל מום, עם “הצד השווה שבהן שמותרים להדיוט ואסורים לגבוה,” שממנו חוזר קל וחומר לטריפה. הגמרא עונה שיש לטריפה צד ייחודי של “הותרה מכללה,” דרך מליקה שמייצרת טריפה בעוף קודם חיתוך הקנה והושט, ומעמידה זאת בעיקר במליקה של חטאת העוף לכהנים, אך מבארת שכהנים “משולחן גבוה קא זכו.”
- הסוגיא מביאה פסוקים נוספים לפסול טריפה, ובסוף קובעת “צריכא” שצריך שלושה פסוקים: “מן הבקר,” “ממשקה ישראל,” ו“כל אשר יעבור תחת השבט.” היא מסבירה שאם היה רק “ממשקה ישראל,” היה מקום לומר שהפסול הוא רק במקום “דלא הוה ליה שעת הכושר,” בדומה לערלה וכלאי הכרם, ולא בטריפה שהיתה כשרה ונטרפה לאחר מכן. היא מוסיפה שאם היו רק שני פסוקים, היה מקום לחלק בין “נטרפה ולבסוף הקדישה” לבין “הקדישה ולבסוף נטרפה,” ולכן צריך גם “תחת השבט” ש”פרט לטריפה שאינה עוברת.”
- המשנה פוסלת “אחד מחטאת חוטא ואחד כל המנחות שקמצן זר,” ומפרטת פסולים נוספים בעושה הקמיצה: אונן, טבול יום, מחוסר בגדים, מחוסר כפורים, שלא רחץ ידיו ורגליו, ערל, טמא, יושב, עומד על גבי כלים או בהמה או רגל חבירו, וקמיצה בשמאל. היא פוסלת גם קמיצה שנמצאו בה צרור, גרגר מלח, או קורט לבונה, ומגדירה “הקומץ היתר והחסר פסול,” כשהיתר הוא “שקמצו מבורץ” והחסר הוא “שקמצו בראשי אצבעותיו.” הגמרא שואלת למה המשנה מדגישה “מנחת חוטא” אם הדין שווה בכל המנחות, ומעמידה זאת בצורך לשיטת רבי שמעון.
- הברייתא מביאה את רבי שמעון שאומר “בדין הוא שתהא מנחת חוטא טעונה שמן ולבונה… שלא יהא חוטא נשכר,” אך בפועל אינה טעונה “שלא יהא קרבנו מהודר.” הוא אומר באותו עיקרון גם על “חטאת חלב” ש”בדין הוא שתהא… טעונה נסכים… שלא יהא חוטא נשכר,” ולבסוף “מפני מה אינה טעונה? שלא יהא קרבנו מהודר.” הגמרא מחדשת שהייתי חושב שלפי רבי שמעון אף קמיצה על ידי פסולים תכשר כדי שהקרבן לא יהיה מהודר, ולכן המשנה משמיעה שפסולי הקמיצה נשארים פסולים.
- רב אומר “זר שקמץ יחזיר,” והגמרא מיישבת ש”פסול” במשנה פירושו “פסול עד שיחזיר.” היא שואלת למה צריך את בן בתירא אם כך, ומתרצת שכאשר הקומץ בעינו אין מחלוקת, אך כש”חזר קומץ” ונאבד, נחלקו אם “יביא מתוך ביתו וימלאנו.” היא דנה בלשון המשנה ומעמידה שרב דיבר לשיטת בן בתירא, ומחדש שבן בתירא מכשיר חזרה והתחלה מחדש לא רק בשמאל אלא גם בשאר הפסולים שברשימה.
- הגמרא מבדילה את פסול שמאל בכך שמצינו שמאל כשר ביום הכפורים בעבודת כהן גדול, ומקבילה זאת לישראל שכשר בשחיטה, אך היא מקשה ששחיטה “לאו עבודה היא.” היא מביאה את דברי רבי זירא בשם רב ש”שחיטת פרה בזר פסולה,” ומעמידה תחילה זאת ב”וחוקה כתיב בה,” ובהמשך דנה במעמד פרה אדומה כ”קדשי בדק הבית.” היא מקשה קל וחומר שאם בקדשי בדק הבית צריך כהונה, כל שכן בקדשי מזבח, ומתרצת מדין “מראית נגעים” ש”דלאו עבודה היא ובעו כהונה.” היא שואלת “ונילף מבמה,” מביאה ברייתא על “יוצא שעלה לא ירד” מפני ש”יוצא כשר בבמה,” ומסיימת ש”זאת תורת העולה” הוא מקור הפסוק, והבמה משמשת אסמכתא.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions