Menachos 12 - Cycle 14
Summary
- Today's *shiur* learns מסכת מנחות דף י"ב, beginning on דף י"א עמוד ב׳ at the משנה, and applies the יסודות of *pigul* from מסכת זבחים to a קרבן מנחה. A מחשבת חוץ למקומו makes the מנחה פסול without כרת, while a מחשבת חוץ לזמנו makes it פיגול with כרת for eating the שיריים, provided שיקרב המתיר כמצותו. The שיעור explains how the four essential עבודות of a מנחה parallel שחיטה, קבלה, הולכה, and זריקה, clarifies limits of פיגול when the intent targets something not normally eaten or burned, and frames disputes about mixed intentions and about whether later defects prevent the שם פיגול. The גמרא’s inquiry about חסרון שיריים probes whether הקטרה that cannot permit eating still affects פיגול and מעילה, and later sugyos compare this to יוצא and to לחם הפנים.
- A disqualification of חוץ למקומו means intending to eat or do an עבודה outside the proper place, and it renders the קרבן פסול without חיוב כרת for eating. A disqualification of חוץ לזמנו means intending to eat or do an עבודה after the proper time, and it renders the קרבן פיגול with חיוב כרת if someone eats from it. A קרבן becomes פיגול only when the rest of the עבודות are done properly, expressed as ובלבד שיקרב המתיר כמצותו.
- A person who performs קמיצה on a מנחה with intent to eat the שיריים outside the עזרה, even only a כזית of the שיריים outside, makes the מנחה פסול ואין בו כרת. A person who intends to burn the קומץ outside the עזרה, even only a כזית of the קומץ outside, or intends to burn the לבונה outside, also makes the מנחה פסול ואין בו כרת. Rashi explains that the משנה does not list “a כזית of לבונה” because according to רבי שמעון the מצוה of burning לבונה can be fulfilled even with a קורט, so the שיעור that matters for לבונה is a קורט rather than a כזית.
- A person who intends to eat the שיריים למחר, even a כזית of the שיריים למחר, or intends to burn the קומץ למחר or a כזית מן הקומץ למחר, or intends to burn the לבונה למחר, creates פיגול and one who eats from the קרבן is חייב כרת. The חיוב כרת for eating applies when one eats a כזית of שיריים. The קומץ is not subject to the eating-כרת of פיגול because the איסור אכילת פיגול applies only to something that becomes מותר through a מתיר, and nothing makes the קומץ מותר even though the קומץ makes the שיריים מותר.
- The משנה places פיגול-creating intent within the core sequence: קמיצה, נתינה בכלי שרת, הולכה to the מזבח, and הקטרה. The שיעור aligns these with the four עבודות of animal קרבנות: קמיצה parallels שחיטה, נתינה בכלי parallels קבלה, הולכה parallels הולכה, and הקטרה parallels זריקה. The rule stands that intending to eat what is normally eaten or to burn what is normally burned can create פסול or פיגול depending on place or time, but intending to burn something not normally burned, like the שיריים, or intending to eat something not normally eaten in this קרבן, like the קומץ, does not generate פיגול even though these substances are technically edible.
- The משנה defines “שיקרב המתיר כמצותו” with examples where one stage is done “בשתיקה” and another stage is done with חוץ לזמנו, or where the reverse happens, and Rashi defines בשתיקה as שלא חישב. The שיעור raises that this sounds like מחשבה alone is decisive even though Rashi elsewhere holds articulation is required. The proposed resolution is that verbalization may be needed to introduce a disqualifying factor, but silence suffices to preserve כשרות by showing there was no disqualifying מחשבה.
- A case where one stage is done with חוץ למקומו and another with חוץ לזמנו is defined as זהו שלא קרב המתיר כמצותו, so it does not receive the status of פיגול. The same result applies when the sequence alternates, such as קמיצה with חוץ לזמנו followed by the remaining steps with חוץ למקומו, or vice versa. The principle stated is that when additional invalidating מחשבות join the חוץ לזמנו, the required condition of “קרב המתיר כמצותו” is not met for פיגול.
- The מנחת חוטא and מנחת קנאות have an added disqualifying מחשבה of שלא לשמה, and when they are brought שלא לשמן they become פסול. When one stage is done שלא לשמה and another stage is done חוץ לזמנו, or when the order is reversed, the case is categorized as זהו שלא קרב המתיר כמצותו. The inclusion of שלא לשמה as a significant disqualifying factor prevents the מנחה from attaining full פיגול status even when a חוץ לזמנו מחשבה appears.
- When one has a מחשבה to eat a כזית בחוץ and also a מחשבה to eat that כזית למחר, or the reverse order, or splits the intent into כחצי זית בחוץ and כחצי זית למחר in either order, the תנא קמא rules פסול ואין בו כרת. רבי יהודה rules that if מחשבת הזמן comes first, the קרבן is פיגול וחייבין עליו כרת, and if מחשבת המקום comes first it is פסול ואין בו כרת, and the קרן אורה explains that רבי יהודה always follows the first מחשבה as the status-setting factor. The חכמים rule that order does not matter, and any combination of the two מחשבות prevents כרת so the result is פסול ואין בו כרת.
- The ספר דבש השדה derives from רבי יהודה’s rule that beginnings determine outcomes and therefore stresses beginning the day with תפילה and ideally with learning תורה so the rest of the day follows properly. The ספר דף על דף explains the מחלוקת as hinging on when the שם פיגול takes effect: רבי יהודה treats the קרבן as becoming פיגול immediately at the moment of the מחשבה, while the רבנן treat it as not receiving the שם פיגול until the entire process concludes, making later מחשבות part of the determination.
- A מנחה includes additional steps such as תנופה and הגשה, and the question arises whether improper intent during these can create פיגול. Rashi holds that because פיגול in מנחה is learned from animal קרבנות and only the four parallel עבודות generate פיגול, תנופה and הגשה do not create פיגול despite being necessary steps.
- Rava teaches earlier that the קומץ should not be put into a כלי שרת resting on the ground, paralleling קבלת הדם which must be received in a held כלי. The קרן אורה asks whether the act of holding the כלי is itself an essential עבודה such that פיגול could occur there, or whether it is like תנופה where there is no פיגול. The Rambam lists only the four steps from the משנה and does not separately list holding the כלי, implying that putting the קומץ in the כלי is the operative act for פיגול while merely holding it is not a separate עבודה. The חפץ חיים in ליקוטי הלכות understands holding and placing as two parts of one עבודה, which could imply פיגול might apply across both parts as part of קבלה.
- The גמרא asks about the opinion that if שיריים חסרו between קמיצה and הקטרה one may still burn the קומץ, yet אותן שיריים אסורים באכילה, and it questions whether הקטרה can still render them subject to פיגול when the intent is to eat them tomorrow. The inquiry also extends to מעילה, asking whether the מנחה ceases to be subject to מעילה after הקטרה only when הקטרה permits eating, or whether a proper הקטרה removes מעילה even when eating remains forbidden.
- Rav Huna argues that even according to רבי עקיבא, who holds זריקה מועלת ליוצא so that meat taken out still loses its מעילה-status after זריקה, so too הקטרה might remove מעילה even when it does not permit eating. The גמרא distinguishes that רבי עקיבא’s rule might apply to יוצא where the meat exists intact and פסולו מחמת דבר אחר, but not to פסולא דגופא such as חסרון. Rava counters that even רבי אלעזר, who says אין זריקה מועלת ליוצא, might agree that where the item remains inside the עזרה, מהני ליה הקטרה.
- Rava notes that the משנה includes “או כזית” for invalidating intent, while a braysa of Rav Chiya omits “או כזית,” and he probes the reason. The analysis considers whether “או כזית” could sometimes reflect a case where only a כזית remains due to חסרון שיריים, and whether consistency between רישא and סיפא would force the same reading of “כזית” in both places. The suggestion emerges that Rav Chiya omits “או כזית” to avoid divergent interpretations, while the תנא of the משנה is not concerned and allows “כזית” in the סיפא to be read as a case of חסרון שיריים, implying that even non-edible שיריים could still be subject to פיגול וחייבין עליו כרת.
- Abaye rejects the inference and attributes the braysa’s omission to רבי אלעזר, who holds that bringing a mere כזית בחוץ does not create liability until one offers the whole. The גמרא challenges that for a מנחה one must consider קומץ and לבונה together, since רבי אלעזר requires offering both to incur liability, and it answers that the case is קומץ מנחת חוטא where there is no לבונה. The גמרא reports that when רב דימי came he said in the name of רבי אלעזר that this braysa is קומץ מנחת חוטא.
- Rava retracts with a braysa about לחם הפנים that calls it קדש קדשים הוא and rules that if one חלה is נפרסה then כולם פסולות and none may be eaten, while if some loaves are היצאה then those remaining inside are כשירות. The sugya asks how this aligns with whether הקטרת בזיכין can be effective for loaves affected by יוצא, ties the question to מי שמעת ליה דאמר זריקה מועלת ליוצא as רבי עקיבא, and contrasts חסרון with יוצא. Abaye answers that the braysa need not be about היצאה and may instead be about נטמאת כשירה because דמרצה ציץ, while יוצא would not be helped according to רבי אלעזר דאמר אין זריקה מועלת ליוצא, and it teaches the חידוש that even when the loaf remains inside but is missing, לא מהניא לה הקטרה. The sugya then frames that רבי עקיבא’s position would extend efficacy even to חסרון, and the analogy is drawn back to שיריים that are missing and cannot be eaten.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions