Menachos 13
Summary
- Today’s learning begins a new פרק in מנחות דף יג and is sponsored לעילוי נשמת מוריס מאיר צבי בן יעקב משה הרניס שנשמתו שתהא לנו עלייה. The משנה defines when מחשבת פיגול takes effect in a מנחה, requiring that the improper intent occur during a מתיר עבודה such as קמיצה, נתינה בכלי, הולכה, or הקטרה, and it distinguishes between intent about the קומץ, the שיריים, and the לבונה. Rabbi Yosi agrees that intent during קמיצה to eat שיריים or to burn the קומץ למחר makes the מנחה פיגול וחייב עליו כרת, but he holds that intent during קמיצה to burn the לבונה למחר is only פסול ואין בו כרת, while the חכמים call it פיגול. The גמרא explains why the משנה states that Rabbi Yosi agrees in the first case, presents Reish Lakish’s framing of Rabbi Yosi that אין מתיר מפגל את המתיר, clarifies what Rabbi Yosi means by ולבונה אינה מן המנחה, and then details the חכמים’s distinction based on whether the parts are נקבעו בחד מנא. The sugya then turns to Rav Yannai’s ruling that ליקוט לבונה בזר פסול, Rabbi Yirmiyah’s reason that it is משום הולכה, and Rav Mari bar Mari’s attempted proof from a משנה about a זר performing the four עבודות, which the גמרא ultimately rejects as a valid proof.
- Today’s דף is sponsored לעילוי נשמת מוריס מאיר צבי בן יעקב משה הרניס שנשמתו שתהא לנו עלייה. The learning starts in the middle of the עמוד at the beginning of a brand new פרק, and it reviews the framework needed to avoid confusion in the upcoming דפים.
- Pigul takes effect only when the מחשבה occurs during a מתיר, an essential עבודה of the מנחה, and a מחשבה outside the processing does not matter. The essential עבודות are קמיצה, נתינה בכלי, הולכה, and הקטרה, and הקטרה is split between הקטרה of the קמיצה and הקטרה of the לבונה. The משנה’s cases focus on מחשבה during קמיצה, with intent either to burn the קומץ tomorrow, burn the לבונה tomorrow, or eat the שיריים tomorrow.
- The משנה rules that one who performs קמיצה with intent לאכול שיריה or להקטיר קמצו למחר produces פיגול וחייב עליו כרת, and Rabbi Yosi agrees with this. The משנה then states that if the intent during קמיצה is להקטיר לבונתו למחר, Rabbi Yosi says פסול ואין בו כרת, while the חכמים say פיגול וחייב עליו כרת. The חכמים challenge Rabbi Yosi by comparing to a זבח where מחשבה during the דם about the אימורים חוץ לזמנו creates פיגול, and Rabbi Yosi answers that in a זבח דמו ובשרו ואימורו אחד, whereas ולבונה אינה מן המנחה.
- The גמרא asks why the משנה needs to say מודה רבי יוסי בזו in the first case rather than only stating the dispute. The גמרא answers that it is needed because otherwise one might think Rabbi Yosi’s reason in the לבונה case is that אין מפגל בחצי מתיר, which would imply the first case is also not פיגול. The גמרא concludes that the משנה teaches that Rabbi Yosi does agree in the first case, showing his position is not based on אין מפגל בחצי מתיר.
- Reish Lakish explains Rabbi Yosi’s reason as אין מתיר מפגל את המתיר, so a מחשבה during one מתיר about another מתיר does not create פיגול. Reish Lakish extends this to the two בזיכי לבונה of לחם הפנים, ruling that מחשבה regarding one of the בזיכים about the other does not create פיגול. The גמרא explains that this added example is needed because one might otherwise attribute Rabbi Yosi’s leniency to the claim that לבונה is not the same מין as the מנחה, and therefore think the rule would not apply when both are the same מין, such as the two בזיכים.
- The גמרא challenges the idea that Rabbi Yosi’s reason is based on מין by citing the משנה’s language ולבונה אינה מן המנחה. The גמרא answers that Rabbi Yosi means אינו בעיכוב מנחה, meaning the לבונה does not prevent the מנחה from being כשר in the same way the קומץ is מעכב the שיריים. The גמרא states that the order can be either way, אי בעי האי מקטר ברישא ואי בעי האי מקטר ברישא, and contrasts this with a זבח where the אימורים and eating are not permitted until זריקת הדם.
- The גמרא states that when the חכמים say אין מתיר מפגל את המתיר, it is only when the parts were not set together, היכא דלא אקבעו בחד מנא. The גמרא holds that when the parts were established in one כלי, היכא דאקבעו בחד מנא, they are considered כחד דמי. The גמרא applies this to מנחה by stating that since the לבונה was in the same כלי as the מנחה before קמיצה, מחשבה during קמיצה about the לבונה makes it full-fledged פיגול according to the חכמים, and it previews a longer discussion tied to the case of the שתי הלחם and the two כבשים of שבועות.
- Rav Yannai rules that ליקוט לבונה בזר פסול, referring to a case where a non-כהן gathers the לבונה after it was shifted aside for קמיצה and prepares it to be burned. Rabbi Yirmiyah explains that this פסול is משום הולכה נגעו בה, treating the gathering and handing over as an act of הולכה, and he holds that הולכה שלא ברגל שמה הולכה and that הולכה בזר פסולה.
- Rav Mari bar Mari cites a משנה that lists the four עבודות—הקומץ ונותן בכלי והמוליך והמקטיר—and rules that if done by a non-כהן they are פסול, and he aligns them with שחיטה, הולכה, and זריקה in a זבח. He challenges why נתינה בכלי should correspond to קבלה since קבלת הדם is ממילא while קומץ is כשקיל ורמי, and he answers that since נתינה בכלי is essential it is an עבודה חשובה and must be treated as קבלה, extending the same logic to ליקוט לבונה as essential and therefore like הולכה. The גמרא rejects this proof by stating that נתינה בכלי really is comparable to קבלה because both are קדושת כלי, and it concludes that the difference between ממילא and כשקיל ורמי does not matter for that comparison, leaving Rav Mari’s ראיה invalid even if Rav Yannai’s ruling could still be correct.
- The learning ends with a note that tomorrow continues the discussion with a new משנה that follows from the prior one. The speaker concludes by wishing everyone a wonderful day.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions