Menachos Daf 12 - Haktarah When Shirayim is Chaser
Summary
- The שיעור on מנחות דף יב reviews the משנה’s foundational rules of פסול and פיגול in מנחות, paralleling זבחים but with the מנחה’s four עבודות of קומץ, נותן בכלי, מוליך, and מקטיר, and it emphasizes that פיגול requires ובלבד שיקרב המתיר כמצוותו so that any additional פסול מחשבה blocks כרת. The text presents the תנאים’ dispute about whether a later מחשבת פסול can undo an earlier מחשבת פיגול, and it then turns to a גמרא inquiry about a מנחה whose שיריים became חסר between קמיצה and הקטרה according to the view that one still performs הקטרה, asking whether that הקטרה can create פיגול and whether it removes מעילה from the שיריים. The discussion proceeds through a רב חסדא–רבא debate, a proposed proof from the wording of the משנה and רב חייא’s formulation, an אביי rebuttal tying the omission of “כזית” to רבי אלעזר’s view about partial הקטרה, and a later reversal by רבא that brings a ברייתא about לחם הפנים to argue that חסרון is uniquely not helped by the מתיר, with אביי challenging the inference and offering an alternate reading.
- Today's דף is מנחות דף יב, continuing from דף יא עמוד ב at the משנה, and the speaker thanks Eliyahu for covering the דף יומי while he was away. The שיעור is sponsored by Dr. David Lander and his wife and children לעילוי נשמת his mother גולדה בת שמחה עליה השלום, with the hope that the נשמה should have an עליה.
- The long משנה states that a מחשבה חוץ למקומו during קמיצה about eating the שיריים outside the עזרה, eating a כזית of שיריים outside, burning the קומץ outside, burning a כזית of the קומץ outside, or burning the לבונה outside makes the מנחה פסול ואין בו כרת. The משנה states that a מחשבה חוץ לזמנו during קמיצה about eating the שיריים למחר, eating a כזית of שיריים למחר, burning the קומץ למחר, burning a כזית of the קומץ למחר, or burning the לבונה למחר makes the מנחה פגול וחייבין עליו כרת, because a מנחה is נאכל ליום ולילה like a חטאת and an אשם.
- The משנה defines the מנחה’s four עבודות as הקומץ או נותן בכלי, המוליך, and המקטיר, and it establishes that performing any of them with intent to eat what is normally eaten or burn what is normally burned חוץ למקומו yields פסול ואין בו כרת, while חוץ לזמנו yields פגול וחייבין עליו כרת. The משנה adds the standard condition ובלבד שיקרב המתיר כמצוותו, requiring that the only defect be מחשבה חוץ לזמנו, so that if there is also מחשבה חוץ למקומו or a פסול of שלא לשמו in offerings where שלא לשמו is disqualifying, the result is פסול rather than פיגול. Rashi attributes this framework to the דרשה from לא ירצה that just as הרצאת כשר requires an otherwise valid offering, so too הרצאת פגול requires that everything else be in order.
- The משנה gives examples of קרב המתיר כמצוותו where the offering is פיגול, including doing קמיצה בשתיקה and then doing נתן בכלי והוליך והקטיר חוץ לזמנו, doing קמץ חוץ לזמנו and then completing the remaining עבודות בשתיקה, or doing all four עבודות חוץ לזמנו, because the only problem throughout is חוץ לזמנו. The משנה gives examples of שלא קרב המתיר כמצוותו where an act is done חוץ למקומו and another act חוץ לזמנו, whether the חוץ למקומו occurs in קמיצה with later acts חוץ לזמנו or the reverse, because an additional פסול מחשבה prevents פיגול.
- The text states that most קרבנות are not disqualified by מחשבה שלא לשמו, but מנחות have two exceptions: מנחת חוטא and מנחת קנאות. The משנה rules that if one performs an עבודה on these מנחות שלא לשמן and another עבודה חוץ לזמנו, whether the שלא לשמן comes first or the חוץ לזמנו comes first, the result is שלא קרבה המתר כמצותו and therefore not פיגול.
- The משנה rules that combining a מחשבה of eating a כזית בחוץ with a מחשבה of eating a כזית למחר, in either order, yields פסול ואין בו כרת. The משנה also rules that even combining כחצי זית בחוץ with כחצי זית למחר, in either order, yields פסול ואין בו כרת, because חוץ לזמנו and חוץ למקומו can be מצטרף to פסול even when each מחשבה concerns only a חצי זית, but this cannot create פיגול because it is not קרב המתיר כמצותו.
- Rabbi Yehuda states that if מחשבת הזמן קדמה למחשבת המקום the offering is פיגול וחייבין עליו כרת, and if מחשבת המקום קדמה למחשבת הזמן the offering is פסול ואין בו כרת. The חכמים state that regardless of the order, זה וזה פסול ואין בו כרת, because the presence of any additional פסול מחשבה prevents פיגול. Tosafot (דיבור המתחיל וחכמים אומרים) notes that this repeats תנא קמא and explains that the משנה intentionally presents itself as סתם like חכמים, as in a similar move in פרק קמא דפסחים, to indicate that the הלכה follows the חכמים; the text explains the conceptual dispute as Rabbi Yehuda treating the earlier חוץ לזמנו as fixing the status, while the חכמים treat the final מתיר act as the point that cements the status so that intervening פסולים block פיגול.
- The text states that the הלכה does not allow הקטרת הקומץ when the שיריים are entirely destroyed, burnt, or טמא, but it recalls a מחלוקת where ריש לקיש disallows הקטרה when the שיריים became חסר and רבי יוחנן allows הקטרה even though the remaining שיריים stay אסורים באכילה. The גמרא asks, under the view that one still performs הקטרה and yet the שיריים remain אסור, whether that הקטרה can nevertheless establish פיגול when accompanied by מחשבה חוץ לזמנו and whether it can remove מעילה from the שיריים. The text raises a difficulty from the משנה in מעילה that ties removal of מעילה to having had a שעת היתר לכהנים, and it records an approach attributed to רב חיים and the בריסקר רב that the crucial factor is whether the עבודת המתיר was done properly, with “היתר לכהנים” functioning as the usual outcome rather than the true definition, so the question becomes whether this diminished-context הקטרה counts as a real מתיר.
- Rav Huna argues that even according to רבי עקיבא, who holds that זריקה מועלת ליוצא by removing מעילה from קדשי קדשים meat that went outside and became פסול, that principle applies only where the meat exists intact and is פסול מחמת דבר אחר. Rav Huna distinguishes חסרון as פסול דגופיה and concludes that such an הקטרה may not help at all, implying it neither creates פיגול nor removes מעילה.
- Rava argues conversely that even according to רבי אליעזר, who holds אין זריקה מועלת ליוצא because the meat is no longer inside, חסרון may be less severe because what remains is still בפנים, so the הקטרה can at least remove מעילה and can make פיגול with a מחשבה חוץ לזמנו. Rava attempts to prove this from the משנה’s repeated language “או כזית,” combined with a version taught by Rav Ḥiyya that omits “או כזית,” proposing that “או כזית” in the משנה can mean a case where only a כזית of שיריים remains due to חסרון, and the משנה still rules that חוץ לזמנו yields פיגול וחייבין עליו כרת, showing that the subsequent הקטרה is effective even when the שיריים are חסר.
- Abaye rejects Rava’s inference and asserts that Rav Ḥiyya’s omission of “או כזית” follows רבי אלעזר, who holds that offering only a כזית is not a full הקטרה and that liability comes only when one offers the entirety. The גמרא challenges this alignment from the phrase להקטיר קומצה, noting that רבי אלעזר requires offering both קומץ and לבונה to be liable when both exist, and it answers that the case is קומץ מנחת חוטא, which has no לבונה, and the text cites Rav Dimi reporting Rav Elazar that the relevant case is קומץ מנחת חוטא and the view is רבי אלעזר.
- Rava retracts his earlier claim and states לאו מלתא היא דאמרי, concluding that this type of הקטרה does not help to establish פיגול and does not remove מעילה when the שיריים are חסר. Rava supports this with a ברייתא about לחם הפנים described as קדש קדשים הוא, ruling that if one חלה is נפרסה then כולן פסולות, and he infers that the מתיר does not help in a case of חסרון even when some loaves remain inside. Rava reasons that the inference about a contrasting case implies רבי עקיבא’s approach to יוצא, yet the ברייתא still denies efficacy in חסרון, so חסרון is not helped by the מתיר.
- Abaye challenges Rava’s inference by noting that the ברייתא does not explicitly speak about יוצא, and he proposes that the implicit contrast could instead be a case of one loaf becoming טמאה while the others remain כשרות because דמרצה ציץ. Abaye suggests the ברייתא can follow רבי אלעזר, who holds אין זריקה מועלת ליוצא, and that the omission of יוצא is deliberate because the חידוש is that even נפרסה דאיתיה בפנים does not benefit from the הקטרה, while under רבי עקיבא it could be that even חסרון would benefit.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions