Menachos 13 - Cycle 14
Summary
- Today’s שיעור מסכת מנחות דף יג begins בעזרת השם יתברך on דף יב עמוד ב with a משנה that rules a מנחה remains כשר when one intends to eat כחצי זית of the שיריים tomorrow and also intends to burn כחצי זית of the קומץ tomorrow, because אכילה and הקטרה do not combine into a שיעור פיגול. The גמרא analyzes whether the דיוק implies that two מחשבות of אכילה could combine even when one is on something שאין דרכו לאכול, identifies the משנה with רבי אליעזר who treats מחשבת אכילת אדם and מחשבת אכילת מזבח as effective even when “reversed,” and then shows why the משנה is still needed to teach that even “normal” מחשבות of eating שיריים and burning קומץ do not combine. The שיעור moves to the משנה about מחשבה on קומץ versus לבונה, presenting רבי יוסי’s position that מחשבה on לבונה makes the מנחה פסול but without כרת, the חכמים who hold it is פיגול with כרת, and the גמרא’s explanation centered on אין מתיר מפגל את המתיר with related examples such as שני בזיכי לבונה שלחם הפנים and the issue of being set in one כלי. The sugya then treats ליקוט לבונה and whether it is פסול בזר due to הולכה, and finally clarifies the עבודה-status of “נותן בכלי” and its relationship to קבלה, alongside a מחלוקת between רש״י and the רמב״ם about when and how ליקוט לבונה occurs and whether it is done separately or together with the קומץ.
- Today’s משנה teaches that if someone intends to eat כחצי זית of the שיריים tomorrow or intends to burn כחצי זית of the קומץ tomorrow, the קרבן is כשר because אין אכילה והקטרה מצטרפין. The גמרא explains that the טעמא is that לאכול שירים and להקטיר קומץ cannot combine, so each half-measure מחשבה fails to reach the שיעור on its own. The גמרא infers that a case of לאכול ולאכול דבר שאין דרכו לאכול would imply צירוף, but it challenges this from the רישא that only a מחשבה on דבר שדרכו לאכול or דבר שדרכו להקטיר counts, while a מחשבה on something שאין דרכו לאכול is ignored.
- The גמרא asks מאן תנא and Rav Yehuda says the משנה follows רבי אליעזר, who holds מחשב אכילת אדם לאכילת מזבח ואכילת מזבח לאכילת אדם. Rabbi Eliezer treats an intent to have a person “eat” what is for the מזבח, or to have the מזבח “eat” what is for people, as a מחשבה that can make פיגול. The שיעור cites the משנה on דף יז עמוד א where the חכמים say such מחשבות are כשר, while ורבי אליעזר פוסל, establishing why the initial דיוק about combining forms of אכילה could be meaningful under רבי אליעזר’s framework.
- Abaye says even תימא רבנן and rejects the assumption that the משנה’s main point is merely that אכילה with הקטרה does not combine while אכילה with אכילה does. The גמרא notes that combinations of חוץ למקומו and חוץ לזמנו already yield פסול in earlier teachings, so it asks why the משנה is necessary. The גמרא concludes the משנה is needed for the case of eating שיריים and burning קומץ, because one might think that since each מחשבה is “באורחיה מחשב” and each act is normally done, perhaps they should combine, and the משנה teaches they still do not.
- The ספר חשוקי חמד states that the sugya implies that the more common an act is to do, the more reason the הלכה would take the מחשבה into consideration, which is why the גמרא initially considers that “normal” מחשבות might combine. The שיעור quotes his father-in-law רב אלישיב זצ״ל about קריאת מגילה: one reader looking properly at the מגילה on the בימה is יוצא, while another standing at the other end reading words upside down is not יוצא because a מצווה is only properly considered done when performed *ka’orkha*. The section closes with הדרן עלך כל המנחות repeated three times.
- The משנה teaches that if one intends to eat the שיריים tomorrow or to burn the קומץ למחר, it is פיגול and eating it incurs כרת, and it adds that מודה רבי יוסי בזו that מחשבה on burning the קומץ at the wrong time makes פיגול. The משנה then states that if one intends to burn the לבונה למחר, רבי יוסי אומר פסול ואין בו כרת, while וחכמים אומרים פיגול וחייבין עליו כרת. The חכמים ask רבי יוסי why this differs from a זבח where intending to offer the אימורים the next day makes פיגול, and רבי יוסי answers that זבח דמו ובשרו ואימוריו אחד, whereas the לבונה is not part of the מנחה in the same way.
- The גמרא explains that the phrase מודה רבי יוסי בזו is needed because the סיפא teaches רבי יוסי’s ruling about לבונה למחר. The גמרא considers that one might think רבי יוסי’s טעם is אין מפגלין בחצי מתיר because the מנחה’s permissibility depends on both הקטרת הקומץ and הקטרת הלבונה, so מחשבה about only one would not create פיגול, which would imply the רישא about קומץ alone also should not be פיגול for רבי יוסי. The גמרא says קמשמע לן that רבי יוסי agrees the קומץ case is פיגול, so his reason is not that framework, and it signals the operative principle as אין מתיר מפגל את המתיר.
- ריש לקיש explains רבי יוסי as holding אין מתיר מפגל את המתיר, so a מחשבה during one מתיר cannot create פיגול regarding another מתיר. The sugya states that both קומץ and לבונה are מתירים for the שיריים, so מחשבה by the קמיצה about the לבונה is a מחשבה by one מתיר about another and does not make פיגול. The גמרא adds וכן אתה אומר about שני בזיכי לבונה שלחם הפנים, because both spoons serve as מתירים for the לחם הפנים, and a מחשבה by one spoon about the other does not create פיגול. The sugya clarifies that this example is needed so one does not say the earlier rule depends on them being different “types,” since in the case of two spoons they are מינא דהדדי נינהו and still do not “piggul” each other.
- The גמרא challenges whether the טעם is simply that לבונה is not the same as מנחה, because רבי יוסי himself argues זבח דמו בשרו ואימורו אחד while לבונה is separate. The גמרא answers that “אינה מן המנחה” means שאינו בעיכוב המנחה and rejects treating the relationship as though the לבונה is dependent on the קומץ the way שיריים depend on הקטרת הקומץ for permissibility. The sugya states that regarding קומץ and לבונה, דאי בעי האי מקטר ברישא, and each may be burned first, showing no dependency in that sense. The שיעור adds that even with no fixed order, the אחרונים point out not everyone agrees about burning them together, with some holding they may be burned first in any order and also at the same time.
- The sugya states that רבנן agree to the principle אין מתיר מפגל את המתיר, but limits it to cases where they are not set in one כלי, such as the comparison to שני כבשי עצרת where מחשבה on one does not affect the other. The גמרא suggests that when things are קבי בחד מנא, they may be considered כחד דמי, potentially changing the application. The שפת אמת asks why שני בזיכי לבונה are not treated as two separate כלים, and answers that although they are two spoons, since both are placed on the שלחן they are considered one.
- Rav Yanai rules that ליקוט לבונה בזר פסול, and Rav Yochanan says משום הולכה נגעו בה. The גמרא explains Rav Yanai holds הולכה שלא ברגל שמה הולכה, so even without walking, merely moving it closer counts as הולכה and is פסול with a זר. The שיעור references the earlier sugya in מסכת זבחים about whether הולכה שלא ברגל is considered הולכה and whether such פסול is correctable, and cites the שיטה מקובצת that the case here can be explained as one where it was not corrected even if correction could have helped.
- Amimar brings a proof that scooping the לבונה is an עבודה by pointing to the משנה’s list: הקומץ והנותן בכלי והמוליך והמקטיר, where improper מחשבה can create פיגול. The גמרא maps קומץ to שחיטה, מוליך to הולכת הדם, and מקטיר to זריקה, and then analyzes “נותן בכלי” and rejects equating it to הולכה, ultimately treating it as akin to קבלה because the core is קדושת כלי, whether it happens ממילא or by כי שקיל ורמי. The שיעור cites the חפץ חיים in ספר ליקוטי הלכות that the כהן must actively place the קומץ into the כלי, and that merely opening hands so it falls may not count as proper נתינה. The sugya reports a מחלוקת: רש״י says the קומץ is put on the מזבח and then the לבונה is gathered and burned afterward, while the רמב״ם says after the קומץ is placed into a כלי, the לבונה is gathered into the same כלי on top of the קומץ and they are burned together on the מזבח, and the section concludes that these actions are treated as קבלה rather than הולכה, with the note that some hold הולכה שלא ברגל is not considered הולכה.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions