Menachos 14 - NBTD
00:00 - Good Morning
00:10 - 13B
07:56 - 14A
24:29 - 14B
38:10 - Have a Wonderful Day!
Summary
- הטקסט מציג את סוגיית *פיגול* כאשר ה*מתיר* מתחלק לשני חלקים, כגון שני כבשים של *שבועות* המתירים את שתי הלחם, ושני *בזיכין* של *לבונה* המתירים את *לחם הפנים*, ומעמיד את מחלוקת רבי יוסי וחכמים אם מחשבת פיגול על חלק מן הניתר מפגלת רק את אותו חלק או את הכל. הוא מביא דברי רב הונא בשם רבי יוסי שפיגול בירך ימין אינו מפגל ירך שמאל, דוחה ומיישב קושיות מברייתות באמצעות חילוקי לשון שתיהן/שניהם והעמדה שדברים מסוימים מצטרפים רק כשנאמרו באופן מסוים, ומסיים בתשובת רבי יוחנן שבלחמי שתי הלחם “הכתוב עשאן גוף אחד והכתוב עשאן שני גופין” ולכן עירוב מצרף וחלוקה מחלקת. בהמשך הוא מיישם את המחלוקת בלחמי תודה ובמנחת מאפה, ומברר צירוף מחשבות חצי כזית בין עבודות שונות בפיגול, תוך דיון במחלוקת רבי ורבנן ובשאלת גזירות במקרים הדומים.
- הדיבור נפתח בברכת “Good morning רבותי!” ובהקדשה “לעילוי נשמת סימי מירה בת ברוכה.”
- המשנה על דף י"ג עמוד ב' מובאת במקרה “שחט שני כבשים לאכול אחת מן החלות למחר” על רקע ההלכה שבשבועות מביאים שתי הלחם ושני כבשים, ושאי אפשר לאכול את הלחמים בלי הקרבת שני הכבשים. ההסבר קובע שכל אחד מן הכבשים הוא “חמישים אחוז” מן המתיר, ולכן חצי מתיר אינו משלים את ההיתר, והכוונה לאכול למחר היא מחשבת פיגול כי זמן אכילת הלחם הוא ביום שבועות ולילו ולא למחר. המחלוקת מוגדרת כשמחשבת הפיגול הייתה על לחם אחד מתוך שניים, והשאלה היא מה דינו של הלחם השני.
- הטקסט מציב הקבלה למנחה שבה יש שני מתירין: הקמיצה והקרבת הלבונה, ורק לאחר שנעשו שני הדברים מותר לאכול את השיריים. ההקבלה משמשת להבהיר את רעיון “שני מתירין” ואת השאלה מה קורה כאשר מחשבת פיגול מתייחסת לחלק מן המותר לאכילה.
- המשנה מובאת גם במקרה “הקדיש שתי בזיכין לאכול אחד מן הסדרים למחר,” כאשר שני הבזיכין שעל השולחן הם המתיר ל*לחם הפנים* באמצעות הקטרת הלבונה על המזבח. המקרה מתואר כמצב שבו הכהן מקטיר את המתיר עם מחשבה לאכול למחר רק סדר אחד, כלומר שישה מתוך שנים עשר הלחמים.
- רבי יוסי אומר “אותה החלה ואותו הסדר שחישב עליו פיגול וחייבים עליו כרת והשני פסול ואין בו כרת,” וההסבר מנסח שמחשבתו חלה ככרת רק על מה שייעד במחשבה לאכילה חוץ לזמנו, והחלק האחר נפסל בלי כרת. חכמים אומרים “זה וזה פיגול וחייבים עליו כרת,” והטקסט מפרש שלשיטתם הכל מחובר ולכן פיגול על חלק גורר פיגול על הכל.
- אמר רב הונא אמר רבי יוסי “פיגול בירך של ימין לא נתפגל ירך של שמאל,” והטקסט מבהיר שמחשבה על אכילת חלק מסוים מן הקרבן למחר אינה מפגלת את החלק האחר. הוא מביא שני טעמים אפשריים: סברא ש”לא עדיפא מחשבה ממעשה טומאה,” כשם שטומאה באבר אחד אינה מתפשטת לשני כשהם אינם מחוברים, וקרא “ונפש האוכלת ממנו עונו תשא, ממנו ולא מחבירו.”
- רב נחמן מקשה מברייתא עם הלשון “לעולם אין בו כרת עד שיפגל בשתיהן בכזית,” והטקסט בונה דיון מי הוא התנא ומה המשמעות של הצירוף. הדיון מגיע לכך שהברייתא מוּעמדת לבסוף אליבא דרבנן באמצעות תיקון קריאה: “לא תימא עד שיפגל בשתיהן אלא אימא עד שיפגל בשניהם,” כך שהדין מתייחס לשני הכבשים ולא לשתי החלות. ההסבר קובע שבגלל ששני הכבשים יחד הם המתיר וכל אחד חצי מתיר, אין פיגול וכרת אלא אם מחשבת הפיגול הייתה בשניהם, והעמדה זו באה “ולאפוקי מדרבי מאיר” שאמר “מפגלין בחצי מתיר.”
- הברייתא מובאת: “השוחט את הכבש לאכול חצי זית מחלב זו וכן חבירו לאכול חצי זית מחלב זו,” ורבי אומר “אומר אני שזה כשר,” משום שכל כבש הוא חצי מתיר, ובכל חצי מתיר הייתה מחשבה רק על חצי שיעור. בהמשך נאמר ש”טעמא דאמר חצי חצי, אבל אמר כזית משתיהם… מצטרף,” והטקסט מסביר ששינוי ניסוח המחשבה ל“כזית משתיהם” גורם לצירוף המחשבה.
- הטקסט שואל מדוע נקטה הברייתא “לעולם” אם מוציאה רק מקרה אחד, ומציע שהלשון “לעולם” מתיישבת כאשר יוצאים גם מדרבי מאיר בענין חצי מתיר וגם מרבנן בענין התפשטות הפיגול מלחם אחד לאחר. הוא מסיים את הקטע בכך שעתה יש שתי הוצאות ולכן “היינו דקאמר לעולם.”
- מובאת ראיה נוספת: “רבי אומר משום רבי יוסי פיגול בדבר הנעשה בחוץ פיגול, בדבר הנעשה בפנים לא פיגול,” עם דוגמאות של מחשבה בחוץ על עבודה שבפנים שאינה פיגול, ומחשבה בפנים על עבודה שבחוץ שאינה פיגול, ומחשבה בחוץ על דבר הנעשה בחוץ שהיא פיגול. נשאל “לשפוך שיריים לפגל במאי,” ונדחה שהכוונה לפגל דם כי “דם מי מפגל,” ומובאת משנה בזבחים דף מ"ב “אלו דברים שאין חייבים עליהם משום פיגול” הכוללת “הקומץ… והלבונה… והקטורת… ומנחת כהנים… ומנחת נסכים… ומנחת כהן משיח… והדם.” המסקנה היא ששם הפיגול חל על הבשר אף שהמחשבה התייחסה לדם, ומכאן עולה קושיה מדוע לא יחול גם על ירך שמאל כשהמחשבה על ירך ימין.
- מובאת ברייתא: “הקומץ את המנחה לאכול שיריה או להקטיר קומצה למחר… מודה רבי יוסי שזה פיגול וחייבים עליו כרת,” ונשאל “קומץ מי מפגל” לאור המשנה ש“הקומץ” אינו מתחייב משום פיגול. התשובה היא “אלא פשיטא לפגולי שיריים,” והטקסט מדגיש שכאן מחשבה על הקומץ מפגלת את השיריים אף שלא חשב עליהם במפורש, ומכאן מתחזקת הקושיה מדוע מחשבה על ירך ימין לא תתפשט לירך שמאל.
- כנגד הסתירה בדברי רבי יוסי בין המשנה שבה פיגול על חלק אינו מפגל את השאר ככרת לבין ברייתא שבה “כזית משתיהם” מצטרף, רבי יוחנן אומר “היינו טעמיה דרבי יוסי: הכתוב עשאן גוף אחד והכתוב עשאן שני גופין.” ההסבר מצטט את לשון הכתוב “שתים שני עשרונים” כבחינת שני גופים, ואת “תהיינה” כבחינת גוף אחד, ומסיק “גוף אחד דמעכב אהדדי” אך גם “שני גופין… הלוך לחודיה והלוך לחודיה.” לפי זה “עירבינהו מצטרפין” ואם חילקם “מיפלגי,” כך שמצד אחד יש צירוף כשנוקט מחשבה כוללת, ומצד שני יש חלוקה כשהמחשבה ממוקדת בחלק מסוים.
- רבי יוחנן שואל “פיגול בלחמי תודה מהו” על קרבן תודה עם ארבעים לחמים, וכן “במנחת מאפה מהו,” ורש"י מצוטט שמנחת מאפה היא “שני סוגים, חמש וחמש.” רב זירא ממערבא משיב “וכן התוהם בלחמי תודה וכן התוהם במנחת מאפה,” והטקסט קובע שהדין שם תלוי באותה מחלוקת: לרבנן פיגול בחלק גורר פיגול בכל, ולרבי יוסי החלק שנחשב עליו פיגול הוא פיגול והיתר נעשה פסול בלי כרת.
- תנו רבנן אומרים שכאשר “בשעת שחיטה חישב לאכול כחצי זית ובשעת זריקה חישב לאכול כחצי זית” זה פיגול “מפני שהשחיטה והזריקה מצטרפין.” מובאות דעות אם דווקא שחיטה וזריקה מצטרפות מפני ששתיהן מתירין או שגם שאר העבודות מצטרפות, ומובאת ברייתא בשם לוי “ארבע עבודות הן מצטרפין לפיגול: שחיטה, זריקה, קבלה, והולכה.” רבא מיישב “לא קשיא, הא רבי, הא רבנן,” ותולה את הצירופים במחלוקת רבי ורבנן.
- אביי מקשה שרבי התיר רק במקום שיש “חצי מתיר וחצי אכילה,” אך לא שמענו שהתיר “כולי מתיר וחצי אכילה,” ולכן אינו דומה צירוף שחיטה וזריקה לשני כבשי שבועות. רבא בר רב חנן טוען שאם רבי היה מחמיר ב“כולי מתיר וחצי אכילה,” היה צריך לגזור גם ב“חצי מתיר וחצי אכילה,” ומביא שהן רבי יוסי והן רבנן גוזרים במקומות אחרים, כגון “להקטיר לבונתה למחר” שלדעת רבי יוסי “פסול ואין בו כרת,” וכן “פיגל בקומץ ולא בלבונה” שלדעת חכמים “אין בו כרת עד שיפגל בכל המתיר.” התשובה דוחה שגוזרים רק כשיש דבר דומה, ומפרטת גזירות הדומות: “קומץ ולבונה אטו קומץ דמנחה,” “קומץ אטו קומץ דמנחת חוטא,” ו“לבונה אטו לבונה הבאה בבזיכין,” ואילו כאן “מי איכא חצי מתיר וחצי אכילה בעלמא” שאין לו דמיון ולכן אין גזירה.
- הטקסט נחתם בקריאה “רבותי! Have a wonderful day!” ובבקשה “Merit the זכות of spreading תורה throughout the world. Sponsor a שיעור today. mdysponsor.com or sponsor at mdy.com.”
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions