Menachos 17
Summary
- Today’s דף is מנחות דף יז, sponsored by Berel Eckstein לזכר נשמת his father הרב שמעון אריה לייב בן יחזקאל חיים, with the יארצייט on כא אלול, and the שיעור continues the סוגיא of מפגלין בחצי מתיר or אין מפגלין בחצי מתיר with a focus on how פיגול מחשבות apply across the קומץ and לבונה. The גמרא tests whether הולכה is treated like an עבודה that applies only to the קומץ or like הקטרה that applies to both קומץ and לבונה, then presents a three-way מחלוקת about gradual הקטרה and gradual מחשבת חוץ לזמנו, followed by the חריפי דפומבדיתא’s חידוש that הקטרה can be מפגל another הקטרה and רב חסדא’s rejection. The sugya concludes with the principle that combining two otherwise-insufficient מחשבות can “spread” across the entire מנחה to create פיגול, and then begins פרק הקומץ רבה with a משנה about atypical מחשבות—eating what is normally burned or burning what is normally eaten—highlighting רבי אלעזר’s פסול versus the חכמים and the דרשה of האכל יאכל.
- Today’s דף is מנחות דף יז, and the whole week of שיעורים is sponsored by Berel Eckstein לזכר נשמת his father הרב שמעון אריה לייב בן יחזקאל חיים, with his יארצייט this week on כא אלול. The שיעור is holding on דף טז עמוד ב about seven lines into the wide lines at מתיב רב סימי בר אשי, in the middle of the סוגיא of מפגלין בחצי מתיר or אין מפגלין בחצי מתיר, with the working assumption that an עבודה that applies only to the קומץ and not at all to the לבונה can be מפגל on its own, while הקטרה—since it applies to both קומץ and לבונה—creates a חצי מתיר problem when the מחשבה applies to only one of them.
- The גמרא continues the מחלוקת between רבי יוחנן and ריש לקיש about whether הולכה is treated like קמיצה (relevant only to the קומץ) or like הקטרה (relevant to both קומץ and לבונה). רב סימי בר אשי challenges from פסח: if the first סימן is cut with intent for ערלים and the second סימן with intent for מולים as well, the קרבן is פסול, implying that מחשבה in a חצי מתיר can invalidate; רבא answers that דם סכין מקדש ליה and that what comes to be מקדש is treated like a מתיר. A ברייתא is brought stating that the rule applies by קמיצה, מתן כלי, and הילוך, with the suggestion that this הילוך is holacha toward הקטרה and thus contradicts ריש לקיש; the גמרא answers that it could be הילוך דמתן כלי and proposes textual rearrangement, but a further textual implication remains that points back toward holacha for הקטרה, leaving a קשיא on ריש לקיש.
- The גמרא presents a case where one is מקטיר tiny portions repeatedly, each time with מחשבה to eat tiny portions of שיריים חוץ לזמנו, until cumulatively the קומץ is fully burned and the מחשבה reaches a כזית, yet not all at once. רב חסדא, רב הונא, and רב ששת hold three different outcomes—חד אמר פיגול, חד אמר פסול, וחד אמר כשר—and the גמרא rejects mapping these views neatly onto רבי מאיר, רבנן, and רבי from the מחלוקת of חצי מתיר. The גמרא instead explains each position as independent: one view holds דרך אכילה בכך and דרך הקטרה בכך so the process constitutes פיגול; another holds דרך אכילה בכך but אין דרך הקטרה בכך so the פסול is like a מנחה שלא הוקטרה; the third holds דרך הקטרה בכך but אין דרך אכילה בכך so the מחשבות do not form a valid מחשבת אכילה and the מנחה remains כשר.
- The חריפי דפומבדיתא say הקטרה מפיגלת הקטרה: if one is מקטיר the קומץ with intent to be מקטיר the לבונה חוץ לזמנו, it becomes פיגול even according to רבנן דאמרי אין מפיגלין בחצי מתיר, because the מחשבה now touches the full מתיר through its other half. רבא brings a proposed proof from the משנה’s כלל that lists קמיצה, נתינה בכלי, הולכה, and הקטרה with מחשבות “לאכול דבר שדרכו לאכול” and “להקטיר דבר שדרכו להקטיר,” reading it to mean that during הקטרה a מחשבה “להקטיר” applies to the other הקטרה; the גמרא rejects that דיוק by distinguishing that the earlier עבודות may take both types of מחשבה while הקטרה itself may be only “לאכול” and not “להקטיר.” רב מנשיא בר גדא reports to אביי in the name of רב חסדא that אין הקטרה מפגלת הקטרה, and אביי clarifies that this is אמר רב חסדא אמר רב; the sugya records explicitly that אמר רב חסדא אמר רב אין הקטרה מפגלת הקטרה.
- The שיעור connects אביי’s insistence on the chain of transmission to the principle from פרקי אבות that כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם. The מגן אברהם in סימן קנ״ו is cited as writing that failing to say something בשם אומרו violates a לאו, and the נודע ביהודה is cited as pointing to a מדרש תנחומא: אמר רבי חזקיה of רבי ירמיה בר אבא בשם רבי יוחנן that one who does not say something בשם אומרו is referenced by אל תגזול דל כי דל הוא. The שיעור raises the practical question of how far back one must go in attributing a statement, and notes that here the gמרא itself presses the attribution from רב חסדא back to רב.
- Rav Yaakov bar Idi in the name of אביי brings a ברייתא: if one slaughters one of the כבשי עצרת with intent to eat it למחר it is פיגול and the other is כשר, but if he slaughters one with intent to eat from its fellow למחר then שניהם כשרים. The initial inference is that since each lamb is not the מתיר of the other, one cannot be מפגל the other, paralleling the claim that קומץ cannot be מפגל לבונה; the גמרא rejects the analogy by stating that the two כבשי עצרת were never fixed together in one vessel, while in מנחה the components were initially placed in one כלי, making them כחד and allowing מחשבה on one element to relate to the other.
- Rav Hamnuna cites a teaching from רבי חנינא that he values as ככולא תלמודאי: הקטיר קומץ להקטיר לבונה לאכול שיירים למחר פיגול. The גמרא asks why this is needed, since it could be read as teaching either הקטרה מפגלת הקטרה or מפגל בחצי מתיר, and it answers through רב אדא בר אהבה that he holds neither—אין הקטרה מפגלת הקטרה ואין מפגל בחצי מתיר—yet here the מחשבה “spreads” across the whole מנחה, דפשטה מחשבה בכולה מנחה, so that the combination yields פיגול.
- A תנא states before רב יצחק בר אבא that הקטיר קומץ לאכול שיריים לדברי הכל פיגול, and the גמרא rejects that formulation because the issue is disputed; it corrects it to לדברי הכל פסול and explains the textual correction as more plausible between “פיגול” and “פסול” than between “הרי זה” and “דברי הכל.” The sugya ends with הדרן לך הקומץ את המנחה and begins הקומץ רבה, with an introduction that the פרק later expands into rules of what is מעכב what—such as סולת מעכב את השמן and קומץ ולבונה מעכבין זה את זה—and eventually to broader הלכות like תפילין and מזוזה, while the first משנה continues the prior theme of מחשבות that do not create פיגול.
- The משנה rules that if one performs קמיצה with intent חוץ לזמנו to eat something that is not normally eaten, or to burn something that is not normally burned, the מנחה is כשר, while רבי אלעזר פוסל. The משנה adds that מחשבה חוץ לזמנו on less than a כזית is כשר, and that combining half a כזית of intended eating with half a כזית of intended burning remains כשר because אין אכילה והקטרה מצטרפין.
- Rav Asi says in the name of רבי יוחנן that רבי אלעזר derives his view from the פסוק ואם האכל יאכל, reading it as “בשתי אכילות הכתוב מדבר,” one אכילת אדם and one אכילת מזבח, teaching that מחשבות transfer between what is eaten by people and what is “eaten” by the מזבח. The חכמים respond either that calling it אכילה only shows that מחשבה about מזבח matters regardless of whether one uses לשון אכילה or לשון הקטרה, or that it teaches the שיעור that just as אכילה is בכזית so too הקטרה is בכזית. The גמרא argues that the mixed phrase האכל יאכל implies an extra דרשה beyond a double of the same verb, and רבי זירא challenges that if רבי אלעזר’s פסול is rooted in the פסוקים it should also carry כרת; Rav Asi answers that תנאי היא אליבא דרבי אלעזר, with one view holding פסול דאורייתא and another holding פסול דרבנן, and the sugya stops before the forthcoming דתניא that continues into tomorrow’s דף.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions