Menachos 18
Summary
- The shiur on Menachos 18 is sponsored by בערל עקשטיין לזכר נשמת רב שמעון אריה לייב בן יחזקאל חיים whose יארצייט is on כ״א אלול and is co-sponsored anonymously לכבוד התורה ולומדיה. The Gemara initially entertains that the Mishnah’s rule about *machsheves chutz lizmano* on actions not normally done (such as eating what is normally burned or burning what is normally eaten) might generate a dispute about whether רבי אלעזר’s “פסול” means true *piggul* with *kares* or only a rabbinic invalidation, and it concludes that *kares* is not at issue and that רבי אלעזר means פסול מדרבנן. The sugya then develops a three-way framework regarding a thought to leave blood over until the next day, illustrates it through a story involving רבי אלעזר בן שמוע, יוסף הבבלי, and רבי, and then turns to a Mishnah listing menachah procedures that are not *me’akev* even if skipped or done improperly. The Gemara differentiates between steps that may be valid when performed by a זר and steps that may be skipped entirely if the offering is still *ra’ui* for them, debates the meaning of פתים מרובות, and challenges whether the Mishnah’s validation of יציקה done by a זר conflicts with רבי שמעון’s view that יציקה is among the עבודות entrusted to בני אהרן.
- The shiur begins on דף יז עמוד ב, and it proceeds from the point of דתניא. The framing assumes the Mishnah about מחשבת פיגול applied to לאכול דבר שאין דרכו לאכול and להקטיר דבר שאין דרכו להקטיר, including eating the קומץ or לבונה or burning the שיריים חוץ לזמנו, and it states that the Mishnah rules such thoughts do not create פיגול.
- The Gemara presents that רבי אלעזר rules the korban is פסול even where the thought is about actions not normally done, and it asks whether פסול means ממש פיגול or only פסול מדרבנן. The sugya first suggests that there is a תנאic dispute about how to understand רבי אלעזר, and it anchors that in a baraisa about one who slaughters with intent to drink blood tomorrow, burn meat tomorrow, or eat אימורים tomorrow, where the תנא קמא says כשר and ר' אליעזר פוסל.
- The baraisa adds the case of להניח מדמו למחר, where ר' יהודה says פוסל and ר' אלעזר says אף בזו ר' אליעזר פוסל וחכמים מכשירין. The Gemara rejects that the dispute is about *kares* and states לא, דכולי עלמא כרת ליכא, and it explains that there are ג' מחלוקות בדבר about planning merely to leave the blood over. The תנא קמא holds that earlier disputants disagree only in the improper “eat/burn” cases and that regarding leaving over, דברי הכל כשר; ר' יהודה holds that in leaving over, דברי הכל פסול; and ר' אלעזר holds that even leaving over is itself subject to the same earlier מחלוקת of ר' אליעזר and חכמים. The Gemara supplies for ר' יהודה’s position a rationale of גזירה מקצת דמו אטו כל דמו and asserts that leaving over all the blood is פסול דאורייתא, citing ר' יהודה’s inference that if actual leaving over renders פסול then מחשבה to leave over likewise renders פסול.
- A baraisa recounts that רבי goes למצאות מדותי אצל ר' אלעזר בן שמוע, and an alternate version reads למצאות מדותיו של רבי אלעזר בן שמוע, with רש״י explaining the purpose as resolving doubts or learning what ר' אלעזר knows better. רבי finds יוסף הבבלי sitting before רבי אלעזר בן שמוע and describes him as beloved עד לאחת, with multiple explanations attributed to רש״י, תוספות בשם מגילת סתרים of רבינו נסים, יש מפרשים, and the בן יהוידע, including that אחת serves as a כינוי for תורה and reflects an אהבה not rooted in physical benefit. רבי יעקב עמדן is cited as using this Gemara historically to argue that the עשרה הרוגי מלכות did not all belong to one generation, since רבי is later and yet visits רבי אלעזר בן שמוע who is counted among them.
- יוסף הבבלי asks רבי אלעזר בן שמוע about השוחט את הזבח להניח מדמו למחר and receives כשר repeatedly at ערבית, שחרית, צהריים, and מנחה, until at מנחה רבי אלעזר adds that רבי אליעזר פסל. יוסף’s face brightens and he says כמדומה אני שלא קיימנו שמועתנו עד עתה, and he explains that he had been taught that ר' יהודה said פסול and had searched unsuccessfully for support until now, viewing the new report of פסל as השבת אבדה. רבי אלעזר בן שמוע weeps and says אשריכם תלמידי חכמים שדברי תורה חביבין עליכם ביותר and applies the verse מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי. רבי אלעזר בן שמוע explains that ר' יהודה taught יוסף the pesul because רבי יהודה is the son of רבי אלעאי and רבי אלעאי is a תלמיד of רבי אליעזר, so he transmitted משנת רבי אליעזר.
- The Gemara challenges that if ר' יהודה’s claim were that דברי הכל פסול, יוסף should not have said “החזרת לי אבדתי” when he was only told that it is a מחלוקת. The sugya resolves that יוסף’s excitement stems from finding that there exists any report of פסול at all, expressed as דהדר דאמר ליה שום פסול בעולם, even if it does not match the maximal version he had received. The בן יהוידע is cited contrasting דוד המלך’s analogy שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב with the fact that יוסף rejoices even over אחת, one teaching, as evidence that Torah is more beloved than money.
- The Mishnah lists menachah procedures that, if omitted, still leave the offering כשרה, including לא יצק, לא בלל, לא פסס, לא מלח, לא הניף, לא הגיש, or doing פתים מרובות, and not doing משיחה. The shiur reconstructs the סדר העבודה of a standard menachah with oil, including placing oil in a vessel, adding flour, adding oil again, mixing, baking/cooking depending on type, smearing oil on *rekikin* when applicable, breaking the loaves for kemitzah, adding oil, placing לבונה, possible תנופה, הגשה to the southwestern corner, moving aside the לבונה, taking קמיצה into a כלי שרת, placing לבונה on top, salting, and burning. תוספות is cited that the Mishnah does not keep proper order, noting תנופה precedes מליחה, and it anticipates the Gemara’s later need to interpret which omissions mean “not done by a כהן” versus “not done at all.”
- The Gemara asks מאי לא יצק and rejects that it means no pouring at all because יציקה is treated as essential, and it reinterprets it as לא יצק כהן אלא זר. The Gemara then tests whether לא בלל should be read similarly, and it rejects the inference that total absence of בלילה invalidates, because the principle taught by רבי זירא is that כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו, illustrated by the case that with sixty-one עשרונים the mixture cannot be properly mixed. The Gemara allows that the Mishnah’s clauses may not be uniform, stating הא כדאיתא והא כדאיתא, so that one clause can mean “done by a זר” and another can mean “not done at all.” תוספות asks how רבי זירא knows to read the Mishnah that way and suggests that בלילה never appears in the Torah as a direct command formulation, and it adds that the *ra’ui* logic is סברא בעלמא and appears in other sugyos, including חליצה, מקרא ביכורים, and טבילה with בית הסתרים as ראוי לביאת מים, with a difficulty noted that some *ra’ui* cases have a clear לכתחילה performance while opening the mouth in טבילה does not.
- The Gemara asks how פתים מרובות can be a novelty when even no פסיסה is כשרה, and it offers one reading that it means שריבה בפסיסן, over-crushing into unusually fine pieces. The Gemara also offers that פתים מרובות can mean large pieces, and it explains that one might have thought an intermediate state loses both תורת חלה and תורת פסיסין, so the Mishnah teaches it remains כשר.
- The Gemara suggests the Mishnah is not like רבי שמעון, based on a baraisa where רבי שמעון says כל כהן שאינו מודה בעבודה אין לו חלק בכהונה, derived from a verse about בני אהרן. The baraisa expands to “ט״ו עבודות” and explicitly includes היציקות, alongside הבלילות, הפסיסות, המליחות, התנופות, ההגשות, הקמיצות, הקטורות, המליקות, הקבלות, ההזאות, השקאת סוטה, עריפת עגלה, טהרת מצורע, and נשיאת כפיים ודוכנינג בין מבפנים בין מבחוץ, and it concludes that any עבודה המסורה לבני אהרן requires acknowledgment. The Gemara notes that this conflicts with interpreting the Mishnah as validating יציקה by a זר.
- Rav Nachman answers that the sources can be reconciled by distinguishing between מנחת כהנים and מנחת ישראל, explaining that for מנחת ישראל, which is subject to קמיצה, only from קמיצה and onward are מצות כהונה, while earlier steps like יציקה and בלילה can be כשרה בזר; for מנחת כהנים, which is not subject to קמיצה, כהונה is needed from the start. Rava challenges that מנחת כהנים’ requirements for יציקה are learned from מנחת ישראל, and therefore the rule of the מלמד implies that what is כשר בזר there should remain כשר בזר here. An alternate version distinguishes between נקמצות and שאינן נקמצות, and Rava challenges similarly that the derivation source would still imply the same leniency. The sugya concludes with אלא מחוורתא מתניתין דלא כרבי שמעון.
- The shiur raises a major question of whether similar disqualification applies to a מחלל שבת בפרהסיא and notes a נפקא מינה for פדיון הבן, citing a תשובה of רב וואזנר that a פדיון done with such a כהן should be repeated with a ברכה because he is considered אינו מודה בעבודה. The shiur then brings a dispute in בכורות דף נא about taking money as a דיין or witness, where the Mishnah invalidates the rulings or testimony and the Gemara attributes it to a גזירת הכתוב from ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים כאשר צוני ה' אלהי, with רבנן invalidating even truthful testimony taken for pay and רבי שמעון validating if it is truthful. The shiur cites the שולחן ערוך in חושן משפט סימן לד about a גזלן being פסול לעדות and cites the רשב״א that paid testimony constitutes גזל making the person a גזלן, while the ריטב״א and others treat it as a special invalidation without making him a גזלן. The shiur states that halacha follows the רבנן and adds the allowance of שכר בטלה when the person can show genuine lost income, and it connects this to ramifications including whether a כהן can take more than five סלעים in פדיון הבן.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions