Menachos 19
Summary
- The shiur on מנחות דף יח presents a dispute between the תנא דמתניתין and רבי שמעון about whether *yetzikah* is valid when done by a *zar*, explains רבי שמעון’s derivation and why *shechitah* remains valid by a *zar* despite related דרשות, and then analyzes Rav’s principle about when “תורה” and “חוקה” indicate that a דין is מעכב through a series of challenges and reformulations. The shiur then brings a מחלוקת Rav and Shmuel about whether one may form a כלי-mידה for *kemitzah*, tying it to the rule of learning דורות from a קרבן that is only לשעה (the נשיאים), and concludes with a תנא’itic reconciliation of “לפני ה'” and “אל פני המזבח” establishing the location of הגשה at the קרן דרומית מערבית כנגד חודה של קרן ודיו.
- Today’s דף is מנחות דף יח, and the shiur is sponsored by Henry Olinsky לזכר נשמת Milton Cramer יחיאל מיכל בן חיים שניאור זלמן הלוי זכרונו לברכה, with the learning as an עליה for his נשמה because he valued דף יומי a great deal. The shiur is also sponsored by Berl Lexing לזכר נשמת רב שמעון אריה לייב בן יחזקאל חיים whose יארצייט is going to be בעזרת השם on כ\"א אלול, and the learning is an עליה for his נשמה as well. The shiur begins on דף יח עמוד ב at “אלא מחוורתא מתניתין דלא כרבי שמעון.”
- The גמרא concludes “אלא מחוורתא מתניתין דלא כרבי שמעון,” establishing that the משנה and רבי שמעון disagree about whether *yetzikah* is כשרה בזר. The shiur explains that רבי שמעון requires a כהן for יציקה and therefore included יציקה among the ט\"ו עבודות, while the רבנן read the משנה’s “לא יצק כשר” as “לא יצק כהן אלא זר,” making יציקה valid when performed by a *zar*.
- The shiur cites the רמב\"ם in הלכות ביאת מקדש פרק ט הלכה ה that a זר who performs יציקה, בלילה, פסיסה, מליחה, תנופה, or הגשה is פסול but not חייב מיתה because these are עבודות שיש אחריהן עבודה אחרת, and it contrasts this with the רמב\"ם in פסולי המוקדשין פרק י\"א הלכה ז that if יציקה, בלילה, פסיסה, or מליחה is done by a זר it is כשר, while if הגשה or תנופה is done by a זר it must be repeated by a כהן and the מנחה remains כשר even if not repeated. The shiur reports that the נושאי כלים cite זבחים קיב as the רמב\"ם’s מקור that a זר doing these עבודות is not חייב משום זרות, and it frames the difficulty that the רמב\"ם seems to follow the משנה’s rule of “מקמיצה ואילך מצות כהונה” while still requiring כהונה for יציקה.
- The shiur presents רבי איסר זלמן מלצר in אבן האזל who resolves the רמב\"ם via a different גירסא recorded in דקדוקי סופרים, reading the מסקנא not as “מתניתין דלא כרבי שמעון” but as “אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא,” preserving the earlier distinction between מנחת ישראל and מנחת כהן. The shiur states that under that גירסא the משנה does not disagree with רבי שמעון, because by מנחת כהנים שאין בה קמיצה the יציקה must be by a כהן, while by מנחה שיש בה קמיצה it is only מכמיצה ואילך that requires כהונה, and it attributes the רמב\"ם’s psak to that girsa.
- The גמרא explains the רבנן from the פסוק “ויצק עליה שמן ונתן עליה לבונה והביאה אל בני אהרן הכהנים וקמץ,” deriving “מכמיצה ואילך מצוות כהונה” and thus “לימד על יציקה ובלילה שכשרה בזר.” The גמרא initially attributes רבי שמעון’s requirement of כהונה for יציקה to “בני אהרן הכהנים מקרא נדרש לפניו ולאחריו,” but rejects that from a ברייתא about “ולקח הכהן מדם החטאת באצבעו,” where אביי explains that תנא קמא and רבי שמעון argue over whether מקרא נדרש לפניו ולאחריו and רבי שמעון allows קבלה בשמאל כשר because “הא לא נאמר יד בקבלה.” The גמרא then gives רבי שמעון’s true reasoning as “והביא, ו' מוסיף על ענין ראשון,” using the ו׳ to extend כהונה-requirements backward to יציקה.
- The גמרא challenges whether רבי שמעון consistently uses “ו' מוסיף על ענין ראשון” by applying it to “ושחט את בן הבקר והקריבו בני אהרן הכהנים את הדם,” where a plain reading yields “מקבלה ואילך מצוות כהונה, מלמד על שחיטה שכשרה בזר.” The גמרא answers that even if a ו׳ could have made שחיטה require כהונה, a separate דרשה establishes שחיטה כשרה בזר from “וסמך ושחט,” deriving “מה סמיכה בזרים אף שחיטה בזרים.”
- The גמרא rejects extending the comparison to require ownership-performance by saying “אם סמיכה בבעלים אף שחיטה בבעלים,” and it refutes that with a קל וחומר from זריקה as עיקר כפרה that does not require בעלים. The גמרא addresses “אין דונין אפשר משאי אפשר” by citing “ושחט את פר החטאת אשר לו” on יום הכיפורים as a גילוי that only there is שחיטה by בעלים required, implying “מכלל דשחיטה בעלמא לא בעינן בעלים.”
- The shiur adds that ברכות דף ל\"א עמוד ב attributes the דרשה שחיטה כשרה בזר to שמואל הנביא, who objected when עלי was searching for a כהן for שחיטה. The shiur cites ספר לחם שמיים that עלי was seeking a כהן לכתחילה, and שמואל’s correction was that one should not go excessively far because שחיטה כשרה בזר.
- Rav states “כל מקום שנאמר תורה וחוקה אינו אלא לעכב,” and the shiur explains the initial understanding that both terms are required, as in “זאת חוקת התורה” of פרה אדומה. The גמרא raises seven challenges under the סימן נטציקמ\"ל, beginning with נזיר where only “תורה” appears yet Rav says תנופה בנזיר מעכבא, and it answers that “כיון דכתיב כן יעשה כמאן דכתיב בחוקה דמי.” It then challenges from תודה, where only “תורה” appears yet “ארבעה שבתודה מעכבין זה את זה,” and answers that תודה is איתקש לנזיר through “על זבח תודת שלמיו” and “שלמיו לרבות שלמי נזיר.”
- The גמרא challenges from מצורע, where “זאת תהיה תורת המצורע” appears yet the four מינים are מעכבין זה את זה, and it answers that “תהיה” functions “כמאן דכתיב ביה חוקה דמי.” It then challenges from יום הכיפורים, where only “חוקה” appears yet “שני שעירי יום הכיפורים מעכבין זה את זה,” forcing a reformulation away from requiring both terms.
- The g’mara cycles through revised formulations, confronting the fact that “תורה” appears broadly by שאר קרבנות without making all details מעכב. The final formulation presented is that “תורה” alone does not create עיכוב, while “חוקה” creates עיכוב, with Rav’s wording read as “אף על גב דכתיב תורה, אי כתיב חוקה אין ואי לא לא.”
- The גמרא challenges from מנחה where “חוקה” appears in the context of אכילה, and it answers “שאני התם דכי כתיבא חוקה אכילה כתיבא,” limiting it. The g’mara then challenges from לחם הפנים where “חוקה” also appears by אכילה yet all parts of its סדר are מעכב, and it concludes “כל היכא דכתיבא אכילה אכולה מילתא כתיבא.” The g’mara nevertheless distinguishes מנחה again via “מגרשו ומשמנה,” concluding “גרש ושמן מעכבין ואין דבר אחר מעכב,” so that by מנחה only the גרש and שמן are מעכב and nothing else.
- The shiur ties back to the earlier שחיטה sugya by quoting חשק שלמה citing the זוהר that כהנים should not do שחיטה and that לכתחילה the בעלים should do it, and it contrasts this with רש\"י in קידושין describing כהנים בעלי מומין doing tasks including “ושחטתם.” The shiur cites שו\"ת בית יצחק using that רש\"י to argue that one may be paid for שחיטה, because the כהן בעל מום receives portions due to work that includes שחיטה.
- On עמוד ב the גמרא returns to “כל מקום ששנה לו הכתוב בתורת מנחה אינו אלא לעכב,” and it presents שמואל’s view “גרש ושמן מעכבין ואין דבר אחר מעכב.” The g’mara explains that both agree that where the פסוק explicitly repeats a requirement it is מעכב, and it locates their dispute in the derivation from “מלא קומצו” and “בקומצו,” with the ברייתא concluding “שלא יעשה מדה לקומץ,” forbidding forming a measuring כלי for kemitzah.
- Rav treats this as repeated and therefore מעכב, citing “ויקרב את המנחה וימלא כפו ממנה” requiring kemitzah by hand. Shmuel rejects the proof because that verse is in the קרבנות הנשיאים and he holds “דורות משעה לא ילפינן,” so he does not treat it as a repetition that would make the rule מעכב. The shiur cites a קשיא of the בריסקער רב that kemitzah done with the wrong part of the hand is פסול despite correct שיעור because it is not a מעשה קמיצה, making the permissibility-havah-amina of kemitzah by כלי difficult.
- The g’mara challenges Shmuel’s כלל from a משנה about כלי הלח and מדות יבש, where שמואל distinguishes between מדות and מזרקות and says מזרקות מקדשין even יבש, deriving it from the נשיאים’ “מזרק אחד כסף... שניהם מלאים סולת.” The g’mara answers that this is different because “תנא ביה קרא תריסר זמני,” repeated twelve times, enabling learning דורות from that שעה-case.
- Rav Kahana and Rav Asi challenge Rav from הגשה, asserting that it is repeated yet not מעכב. The g’mara answers that the repetition serves “לקבוע לו מקום,” and it brings the ברייתא: “לפני ה' יכול במערב תלמוד לומר אל פני המזבח,” and “אל פני המזבח יכול בדרום תלמוד לומר לפני ה',” concluding “הא כיצד מגישה בקרן דרומית מערבית כנגד חודה של קרן ודיו.” The shiur notes attention in the אחרונים to the word “ודיו,” and it records that תוספות treats it as excluding an additional implication, with a suggested comparison to the use of “ודיו” by נר חנוכה.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions