Menachos 21
Summary
- A shiur on Menachos 21 begins with sponsorship dedications for הרב שמעון אריה לייב בן יחזקאל חיים and for Milton Kramer, יחיאל מיכל בן חיים שניאור זלמן הלוי, and then follows the Gemara from the bottom of כ' עמוד ב into כ\"א about which items require *melichah* and which do not. The Gemara reworks an earlier exclusion, identifies the *tanna* of a *beraisa* listing wine, blood, wood, and *ketores* as not requiring *melichah*, and frames the rule through three criteria attributed to רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא. The sugya then moves into the halachic status of altered blood for the איסור אכילה and for *chatzitzah* in *mikveh* and *netilas yadayim*, returns to דרשות on the words *tamlach* and *lo sashbis melach*, and concludes with ציבור-funded salt and its permitted use by כהנים, including the scope of a תנאי בית דין and the role of בן בוכרי.
- A today’s דף is מנחות דף כ\"א, with the shiur sponsored by Beryl Eckstein לזכר נשמת his father הרב שמעון אריה לייב בן יחזקאל חיים whose יארצייט is tomorrow on כ\"א אלול, and by Henry Orlinsky לזכר נשמת Milton Kramer, יחיאל מיכל בן חיים שניאור זלמן הלוי. A the learning begins from דף כ' עמוד ב near the bottom at ואלא קרא למעוטי מאי, with a stated focus on what requires *melichah* and what does not, and with prior exclusions of דם and עצים from requiring *melichah* being revisited.
- A the Gemara challenges what the extra פסוק is excluding if עצים does not need a פסוק to be excluded, since a פסוק would only be needed if one holds עצים is a קרבן, and רבי holds עצים is a קרבן and requires both קמיצה and *melichah*. A the Gemara answers אפיק עצים ואייל נסכים, removing wood from the exclusion list and inserting נסכים, because נסכים are not like a מנחה in that there are no אחרים באים חובה לה and they are not מתירים others in the same way. A blood is treated as דומה בצד אחד because it is a מתיר, so it requires the מיעוט of על מנחתך to be excluded.
- A the *beraisa* states אבל היין והדם והעצים והקטורת אין טעונים מליחה, and the Gemara asks whether the author is רבי or רבנן, rejecting רבי because it would not exempt עצים and rejecting רבנן because it would not exempt קטורת. A the Gemara identifies the author as רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא, who requires three conditions for *melichah*: the item must be מקבל טומאה, עולה לאישים, and placed on the מזבח החיצון. A this framework excludes עצים because they are not מקבלין טומאה, excludes דם and יין because they are not עולין לאישים, and excludes קטורת because it is not on the מזבח החיצון.
- A צאן קדשים asks against שמואל in זבחים who says that one who is מתנדב יין brings it and sprinkles it on the fires, while the *beraisa* excludes wine because it is אינו עולה לאישים. A צאן קדשים answers that שמואל refers to יין that is בא נדבה בפני עצמו, while the *beraisa* refers to יין that comes as נסכים with a זבח, which is not sprinkled on the fire. A ספר יוסף דעת questions why קטורת needs exclusion via מזבח החיצון when it could be excluded as not מקבל טומאה, and עולת שלמה answers that קטורת can become מקבל טומאה through צירוף when mixed into a תבשיל, unlike wood, while it still remains excluded because it is not offered on the מזבח החיצון.
- A the Gemara infers that without the פסוק one might think דם requires *melichah*, and explains that this could be because salting changes blood’s status so that it exits תורת דם. A זעירי אמר רבי חנינא rules that דם שבישלו אינו עובר עליו, with רש\"י explaining that the Torah only obligates for blood that is ראוי for כפרה and cooked blood is not ראוי לכפרה. A אתוון דאורייתא (רבי יוסף ענגל, כלל ד' אות ב') explains that cooked blood is פסול because it is נשתנה, paralleling the פסול of wine for נסכים in בכורות דף יז when produced from a changed growth situation, and therefore the דאורייתא איסור אכילת דם falls away though the מדרבנן prohibition remains. A רבי יהודה says דם שמלחו אינו עובר עליו because מלוח כרותח, and רבי יהודה also states that roasting limbs before placing them on the מערכה removes the fulfillment of לריח ניחוח. A the Gemara concludes the פסוק is needed to teach that even a small amount of salt is not required on blood, not merely that full *melichah* is disqualifying.
- A רבא repeats זעירי’s teaching that דם שבישלו אינו עובר עליו, and אביי challenges from a *beraisa* that הקפה את הדם ואכלו חייב, implying liability even when congealed. A the Gemara distinguishes between כאן שהקפה באור and כאן שהקפה בחמה, with fire-congealed blood not returning to its prior liquid state and sun-congealed blood returning, preserving its status. A the Gemara then challenges from רבי מני’s question to רבי יוחנן about דם שקרש ואכלו, and רבי יוחנן’s answer הואיל ונדחה ידחה, which would exempt, and רבא is silent until אביי suggests a חילוק between חטאות החיצונות and חטאות הפנימיות. A רב חסדא states that congealed blood of חטאות is חייב because the Torah says ולקח ונתן, making it still fit for that עבודה, while congealed blood of חטאות הפנימיות is פטור because it requires וטבל והזה and is not fit for טבילה והזייה. A רבא disagrees and holds that even for חטאות הפנימיות one is חייב because the physical state is fit כנגדו for חטאות החיצוניות, and רב פפא applies this to דם חמור שקרש as still liable because blood in this state is ראוי in another context.
- A רב גידל אמר רב זעירי rules that דם בין לח בין יבש חוצץ, treating blood as a *chatzitzah* whether moist or dry for immersion and likewise for נטילת ידים. A a *beraisa* contradicts this by listing הדם והדיו והדבש והחלב as only חוצצין when dry and not when moist. A the Gemara resolves that the case where moist blood is חוצץ refers to blood that has begun to dry, while purely liquid substances are not חוצץ.
- A the Gemara asks תמלח למה אתא and brings a *beraisa* that reads במלח as implying one might think תבונהו, so תמלח teaches that an excessive amount is not required, while במלח teaches that saltwater is invalid and actual salt is required. A ולא תשבית מלח is expounded as הוי מלח שאינה שובתת, and the *beraisa* identifies this as מלח סדומית, with רש\"י explaining it as מלח דקה naturally available, while the גליון explains אינה שובתת as being made even on שבת through natural processes. A the *beraisa* derives that if מלח סדומית is unavailable one may use מלח אסטרכנית, and uses תקריב to allow bringing salt from anywhere, even from חוץ לארץ, and to allow *melichah* even on שבת and even בטומאה because *melichah* is an עבודה that is דוחה שבת and דוחה טומאה.
- A רב בר עולא explains תבונהו as salting like תבן in טיט, and אביי challenges the conjugation and instead reads it as making it like a בנין, with רבא again challenging the conjugation. A רבא then explains through רב אשי that תבונהו means giving taste like בינה gives taste, and תמלח teaches the requirement is not to salt to that extreme. A the *beraisa* states the procedure of *melichah*: bring the limb, salt it, flip it, salt the other side, and then bring it up, and אביי adds that the same standard applies וכן לקדירה for koshering meat for cooking.
- A a *beraisa* rules that מלח שעל גבי האיבר is subject to מעילה because it has the status of the korban, while salt on the כבש and בראש המזבח is not subject to מעילה. A רב אשי cites the פסוק והשליכו הכהנים עליהם מלח והעלו אותם עולה לה' to show that the limb together with its salt is called עולה, grounding מעילה in salt still on the offering.
- A a משנה in שקלים states על המלח ועל העצים שיהיו כהנים נאותים בהן, and שמואל limits this by saying לא שנו אלא לקרבנם, אבל לאכילה לא. A the Gemara first assumes this means salting their offerings versus salting food, but rejects that reading because salt is provided even for מולחין עורות קדשים though the hides are חולין, making it implausible to deny salt for אכילת קדשים. A a *beraisa* describes three salt locations—בלשכת המלח, על גבי הכבש, ובראשה של מזבח—and assigns uses including salting hides in the salt chamber, salting limbs on the ramp, and salting the קומץ, לבונה, קטורת, מנחת כהנים, מנחת כהן משיח, מנחת נסכים, and עולת העוף on the top of the מזבח. A the Gemara redefines שמואל’s statement so לקרבנם means לאכילת קרבנם, while לאכילה means אכילה דחולין, and it explains that even though חולין may be eaten to enable קדשים to be eaten על השובע, מלח דקדשים is still not given for that חולין use.
- A רב עיליא tells רב אשי that the reading is consistent because if לקרבנם meant salting the korban itself there would be no need for a תנאי בית דין, since even a ישראל uses public salt for his korban. A a *beraisa* considers whether one who pledges a מנחה must bring salt from home like לבונה, or may rely on public salt like עצים, weighing comparisons of what applies to all offerings versus what comes in the same vessel, and concludes from ברית מלח עולם and the parallel phrase מאת בני ישראל ברית עולם by לחם הפנים that salt is משל ציבור. A רב מרדכי reports that רב שישא בריה דרב אידי explains the תנאי בית דין as necessary according to בן בוכרי, who holds כהנים are not obligated in מחצית השקל, and thus one might think they cannot benefit from public-funded salt; the testimony is cited that כהן ששוקל אינו חוטא. A the shiur stops with the plan to continue from אמר רבי יוחנן.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions