Menachos 25
Summary
- Today’s דף is מנחות דף כה, and the שיעור is sponsored by Henry Orlinsky לזכר נשמת יחיאל מיכל בן חיים שניאור זלמן הלוי Milton Kramer זכרונו לברכה, with the hope that the נשמה שתהא בעליה from the זכות of our learning. The עמוד focuses on the principle of ציץ מרצה, establishing that the ציץ makes a קרבן workable despite a פסול only in the case of טומאה, and it excludes other פסולים such as יוצא, שמאל, בעל מום, פיגול, and נותר. The גמרא derives which פסולים are included and excluded from the פסוקים about ונשא אהרן את עוון הקדשים and לרצון להם לפני ה', and it tests proposed extensions by showing where the Torah says לא ירצה. On עמוד ב, two ברייתות clash over whether the ציץ is מרצה even when the עבודה was done במזיד, and the sugya offers four resolutions, including attributing each ברייתא to different תנאים and reinterpreting whether “שוגג ומזיד” refers to the טומאה itself or to the זריקה.
- Today's דף is מנחות דף כה, and the שיעור is sponsored by Henry Orlinsky לזכר נשמת יחיאל מיכל בן חיים שניאור זלמן הלוי Milton Kramer זכרונו לברכה. The נשמה שתהא בעליה from the זכות of our learning, and thanks are given to Henry for the continued sponsorship. The learning begins at the משנה on the top of כה עמוד א.
- The משנה states that if the קומץ becomes טמא and it is nevertheless offered, הציץ מרצה, the מנחה remains כשר, the בעלים are יוצא their חיוב, and the שיריים are נאכל. The משנה states that if the קומץ went outside the עזרה and is פסול מדין יוצא, then even if it is offered on the מזבח, אין הציץ מרצה, the מנחה is פסול, the בעלים are not יוצא, and the שיריים are not נאכל. The משנה grounds this in the rule that the ציץ is מרצה על הטמא ואינו מרצה על היוצא.
- A מחלוקת תנאים in יומא ז עמוד ב holds that רבי שמעון says the ציץ is always מרצה, while רבי יהודה says it is מרצה only while it is on the מצח of the כהן גדול and not otherwise. The רמב"ם rules like רבי יהודה, but a further מחלוקת ראשונים addresses whether it must be on the מצח בשעת טומאה or בשעת הקרבה. Rashi says it must be על מצחו בשעת טומאה, while the יד רמ"ה in סנהדרין argues it should be at שעת הקרבה since the ציץ does not change the טומאה but enables the הקרבה, and the גבורת ארי also treats שעת הקרבה as the simple reading.
- The גמרא explains that ציץ מרצה on טומאה because טומאה is הותר מכללו בציבור, since קרבנות ציבור are brought even בטומאה, and that special leniency supports allowing בדיעבד ריצוי for a קרבן יחיד brought בטומאה. The sugya considers that only טומאת מת is הותרה בציבור, yet it notes that the רמב"ם does not distinguish among types of טומאה and appears to hold that the ציץ is מרצה for any טומאה, explained with the idea of שם טומאה חדא. A ברייתא expounds ונשא אהרן את עוון הקדשים and rejects identifying that עוון as *pigul* meaning חוץ למקומו because the Torah says לא יחשב, and it rejects identifying it as *notar* meaning חוץ לזמנו because the Torah says לא ירצה, concluding that the ציץ bears only עוון טומאה. תוספות asks why a positive reason is needed once other options are eliminated, and רבינו תם ties it to והיה על מצחו תמיד לרצון להם לפני ה', aligning רצון with a פסול that is itself sometimes a “real רצון,” namely טומאה בציבור.
- רבי זירא proposes that the ציץ might be מרצה on עון יוצא because יוצא is also “allowed” in a sense, since it was הותר מכללו בבמה, but אביי answers from לרצון להם לפני ה' that only an עון that occurs לפני ה' is included and not יוצא. רבי אילא proposes עון שמאל because שמאל is seen in the עבודת יום הכיפורים when the כהן גדול carries the כף in his left hand, but אביי answers that the פסוק speaks of an עון that is an עון elsewhere, whereas on יום הכיפורים the use of שמאל is the correct לכתחילה order of עבודה. רב אשי adds that the ציץ addresses עוון קדשים ולא עוון המקדישים, limiting ריצוי to flaws in the קרבן itself rather than in the עובד. רב סימא challenges רב אשי by proposing עוון בעל מום in the animal, supported by the leniency that עופות do not require תמות and זכרות like בהמה, but the response cites the פסוקים of בעל מום ending with לא ירצה and כי לא לרצון יהיה לכם as an explicit exclusion.
- A ברייתא states that if דם became טמא and was sprinkled בשוגג, הורצה, but if it was sprinkled במזיד, לא הורצה, and it limits this מזיד disqualification to יחיד while ruling that in ציבור it is הורצה whether שוגג or מזיד. The same ברייתא states that for עובדי כוכבים there is no ריצוי in any case, whether שוגג, מזיד, אונס, or רצון, and it notes that the רמב"ם does not quote this הלכה, prompting later discussion among אחרונים. A second ברייתא states that the ציץ is מרצה on דם, בשר, and חלב that became טמא with no distinction between שוגג and מזיד, between אונס and רצון, or between יחיד and ציבור, creating a direct סתירה regarding מזיד.
- Rav Yosef resolves the contradiction by assigning the view that מזיד does not get ריצוי to רבנן and the view that מזיד does get ריצוי to רבי יוסי, paralleling their dispute about separating תרומה מן הטמא על הטהור, where רבנן validate it only בשוגג and רבי יוסי validates it even במזיד. The גמרא challenges this by noting that רבי יוסי holds אין הציץ מרצה על האכילות, while the second ברייתא includes ריצוי for בשר, and it attempts to fix this by flipping the ברייתא that attributes “מרצה על האכילות” to רבי אליעזר, but Rav Sheshet rejects the flip using a different ברייתא that links liability for טומאה in eating after זריקה to the fact that the ציץ is מרצה on טומאת הבשר, and it identifies the author as רבי אלעזר because he holds אין זריקה מועלת ליוצא. Rav Chisda then offers a second resolution by attributing the “even במזיד” position to רבי אלעזר and the “not במזיד” position to רבנן, and he supports רבי אלעזר’s lack of קנס from his stance in the תרומה case, while acknowledging the challenge of extending that leniency from תרומה to קדשים. Ravina offers a third resolution by distinguishing whether “שוגג ומזיד” refers to how the טומאה occurred or how the זריקה was performed, stating that טומאתו בין בשוגג בין במזיד הורצה while זריקתו is only הורצה בשוגג and not במזיד. Rav Shila offers the opposite framework, stating that זריקתו is הורצה even במזיד while the determining factor is whether the טומאה was in שוגג or מזיד, and he rereads the language of the ברייתות to align the “שוגג ומזיד” clause with the intended stage.
- The שיעור ends with the intention to continue with the משנה tomorrow on דף צ"א עמוד א.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions