Menachos 28
Summary
- The שיעור on מנחות דף כ"ח continues from דף כ"ז עמוד ב' at ורב יהודה דאמר אל פני הכפורת דווקא and is sponsored by Henry Olinsky לעילוי נשמת Milton Kramer זכרונו לברכה יחיאל מיכל בן חיים שניאור זלמן הלוי, with thanks for the sponsorship throughout the שלושים. The גמרא aligns a מחלוקת רב יהודה and the רבנן about liability for entering the היכל versus approaching אל פני הכפורת with a dispute about whether the הזאות of the פרה אדומה must be מכוונות, then raises and resolves a contradiction about whether הזאה שלא לשמה works for a מצורע. The משנה lists multiple matters that are מעכב, including the שבעה קני מנורה, seven נרות, the completeness of מזוזה and תפילין down to a single letter, and whether four ציציות are one מצוה or four. Most of the דף develops the הלכות and דרשות about the מנורה’s material and construction, compares these rules to חצוצרות, presents the איסור of making imitations of כלי המקדש such as a seven-branch מנורה, and ends with a detailed measurement-and-ornament description of the מנורה including the numbers of גביעים, כפתורים, and פרחים.
- The שיעור states that today’s דף is מנחות דף כ"ח and that the learning resumes on דף כ"ז עמוד ב' at the words ורב יהודה דאמר אל פני הכפורת דווקא about five lines from the end of the page. The שיעור is sponsored by Henry Olinsky לעילוי נשמת Milton Kramer זכרונו לברכה יחיאל מיכל בן חיים שניאור זלמן הלוי, with a request that the נשמה should have an עלייה and gratitude expressed for the sponsorship throughout the שלושים.
- The גמרא states that רב יהודה holds אל פני הכפורת is דווקא and that liability for entering the inner area is only when one is נתקרב אל פני הכפורת, and it applies the same *davka* reading to והזה אל נוכח פני אהל מועד so that הזאות of פרה אדומה that are not מכוונות are פסול according to that view. The רבנן hold אל פני הכפורת is לאו דווקא such that even entering from בית לפרוכת alone incurs liability, and they likewise read והזה אל נוכח פני אהל מועד as לאו דווקא so that הזאות שאינן מכוונות are כשר. רב יוסף challenges that if רב יהודה is strict that sprinkling must be literally on the כפורת, then in בית שני where there was no ארון וכפורת it would follow that no הזאות could be done, contradicting what מסכת יומא דף נ"ב עמוד ב' makes clear. רבא answers from וכיפר את מקדש הקודש מקום המקודש לקודש that the עבודה is done in the sanctified place even without the physical כפורת.
- רבא says both ברייתות follow the רבנן and that the difference depends on the כהן’s orientation while sprinkling. The case that is כשר is when the כהן stands aligned מזרח–מערב and is מזה in the direction of the אהל מועד toward the west, while the case that is פסול is when he stands aligned צפון–דרום and is מזה in a direction that is not at all toward the west, so exact alignment is not required but the direction must be generally toward the אהל מועד.
- The text cites a statement that the inner חטאות and the מצורע sprinklings are פסול if done שלא לשמן but כשר if done שלא מכוונות, and then brings a contradictory ברייתא that says both שלא לשמן and שלא מכוונות are כשרות. רב יוסף resolves it as a מחלוקת between רבי אלעזר and the רבנן, with רבי אלעזר using a היקש that links אשם to חטאת so that אשם שלא לשמו is פסול and then linking the לוג שמן to the אשם so that the oil sprinklings שלא לשמן are פסולות, while the רבנן do not make that linkage and hold them כשר. The גמרא challenges רבי אלעזר with the rule that דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש cannot operate in קדשים, and רבא resolves by saying both ברייתות follow the רבנן and that the two texts distinguish between להכשיר and להרצות, where the act can be כשר regarding the oil and its remainder while still failing to fulfill the owner’s כפרה so that the מצורע is not יוצא and must redo it.
- The משנה states that שבעה קני מנורה מעכבין זה את זה and שבעה נרותיה מעכבין זה את זה, and it states that the two פרשיות of מזוזה are מעכב each other and even a single letter is מעכב. The משנה states that the four פרשיות of תפילין are מעכב each other and even a single אות is מעכב, with the שיעור attributing this to the לשון הויה in והיו לטוטפות בין עיניך. The משנה states that four ציציות are מעכבות זו את זו because the four are one מצוה, and רבי ישמעאל says ארבעתן ארבע מצוות so they are not מעכב each other.
- The גמרא asks why the seven branches are mutually indispensable and answers that הויה is written regarding the מנורה, citing כפתריהם וקנתם ממנה יהיו, and the שיעור states that when the Torah uses a לשון of הויה it indicates that the requirement is מעכב.
- A ברייתא teaches that a מנורה comes מן העשת and is of gold, and that if it is made מן הגרוטאות it is פסולה, while if made from other metals it is כשרה. The גמרא explains that גרוטאות is פסול because מקשה and הויה are written, while other metals are included through the ribuy of תעשה. The sugya weighs why the דרשות attach *hova’ah* to מקשה as the *me’akev* feature rather than to זהב, and it uses the double mention of מקשה to establish that *oneness-of-piece* is indispensable.
- The ברייתא דרשens ככר זהב טהור יעשה אתה את כל הכלים האלה to mean that when it is gold it must be a ככר weight, and when it is not gold it need not be a ככר. The דרשה further states that when it is gold it requires the full גביעים כפתורים ופרחים, while when it is not gold it does not require those details. The גמרא rejects extending this leniency to removing the קנים, stating that without branches it is not a מנורה but rather פומות.
- The שיעור presents the plain reading that if the מנורה is made of other metals it need not be מקשה and can be made of pieces, and it raises a difficulty from the רמב"ם in פרק ג of בית הבחירה who writes that for other metals weight is not critical and that if it is חלולה it is כשרה, but also writes that one may never make it מן הגרוטאות whether of gold or other metals. The משנה למלך is cited as explaining that the רמב"ם holds that even for other metals לכתחילה it should be מקשה while בדיעבד חלולה is כשר, and the שיעור asks where that is sourced given the גמרא’s sound.
- The sugya explains that the extra מקשה teaches a contrast to חצוצרות, with a ברייתא stating that חצוצרות are made from hammered silver and must be of silver, that if made from גרוטאות they are still כשרים, but if made from other metals they are פסולים. The גמרא explains that although כסף and הויה indicate silver is indispensable, the *maksha* element is excluded for trumpets through the Torah’s limitation that makes מקשה a special דין of the מנורה rather than of חצוצרות.
- A ברייתא states that all vessels Moshe made are כשרים for him and for future generations, but his חצוצרות are כשרות לו ופסולות לדורות. The גמרא rejects deriving this solely from עשה לך because other כלי such as ועשית לך ארון עץ are valid לדורות, and it concludes that here the double use of לך, in עשה לך and והיו לך, yields a special derivation that they are only for Moshe. The שיעור adds a *machshava* explanation that each generation needs its own “trumpets” to galvanize the people, contrasting messages of פחד and יראה with themes of connection and *ani l’dodi v’dodi li* as an approach felt to be needed in this generation.
- A ברייתא taught before רב יוסף states that a silver מנורה is כשרה, and that other metals produce a dispute where רבי פוסל and רבי יוסי ברבי יהודה מכשיר, while non-metals such as wood, bone, and glass are פסול according to all in that version. רב פפא explains the dispute as a *kelal u’prat* reading about what qualifies as “like gold,” with one side requiring any metal and the other requiring a “דבר חשוב,” but רב יוסף rejects that and cites a tradition that the core dispute is methodological, with רבי using כלל ופרט וכלל to require metal and רבי יוסי ברבי יהודה using ריבוי ומיעוט וריבוי to include nearly everything and exclude only חרס. The גמרא brings a ברייתא that רבי יוסי ברבי יהודה explicitly מכשיר even a wooden מנורה when gold is unavailable, supporting that broader inclusion.
- A ברייתא states that one may not build a house in the pattern of the היכל, an אכסדרה patterned after the אולם, or a courtyard patterned after the עזרה, and it forbids making a שולחן like the שולחן and a מנורה like the מנורה. The ברייתא permits making a branched lamp of five, six, or eight branches, but forbids a seven-branch version, even from other metals, and רבי יוסי ברבי יהודה adds that even a wooden seven-branch version may not be made because the חשמונאים made a wooden מנורה. The חכמים respond that this is not proof because the חשמונאים used iron spits and plated them and later upgraded to silver and then gold. The שיעור cites practical halachic notes that the מהריק writes the prohibition applies even if the seven-branch lamp is not the same height because height is not מעכב, and that a silver seven-branch form without גביעים כפתורים ופרחים remains אסור because those details are not מעכב, and it notes a story that a papier-mâché wall display resembling menorahs would likely avoid the issue.
- שמואל משמיה דסבא gives that the menorah’s height is eighteen טפחים and that the base and its flower take three טפחים, followed by alternating stretches of smooth space and ornamented segments. The description places successive knobs from which pairs of branches emerge, each pair rising to the full height of the menorah, and it finishes with three טפחים at the top containing three גביעין along with a כפתור and a פרח. The text defines the גביעים as like Alexandrian cups, the כפתורים as like תפוחי הכרשיים, and the פרחים as like פרחי העמודים, and it totals twenty-two גביעים, eleven כפתורים, and nine פרחים. The text states that each category is individually מעכב within itself and that lacking even one element treats the מנורה as lacking all of those decorative elements.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions