Menachos 15
Summary
- A new משנה in מנחות דף ט״ו addresses טומאה in *shtei ha’lechem* and *lechem ha’panim*, with רבי יהודה ruling that if one loaf or one stack becomes טמא then both are burned because אין קרבן ציבור חלוק, while חכמים rule that only the טמא part remains טמא and the טהור part is eaten. The גמרא first frames the dispute as before זריקה and then challenges רב פפא’s explanation that it depends on whether the ציץ is מרצה on אכילות, bringing proofs from the בזיכין and from קרבן פסח, until רבי יוחנן establishes that רבי יהודה’s fixed teaching is simply אין קרבן ציבור חלוק. A later משנה returns to פיגול and sets a rule that the main קרבן (תודה or כבשי עצרת) can render its breads פיגול, but the breads cannot render the main קרבן פיגול, and the גמרא explains this because the bread comes *gelal* the main offering. The sugya then records multiple versions of a dialogue between רבי אלעזר and רב about combining half-כזית intent between a main offering and its bread and tests רבי אלעזר’s קל וחומר against a case in כלאי הכרם. The section ends with a משנה and ברייתות in which ר’ מאיר treats נסכים and the מצורע’s לוג שמן as subject to פיגול when they come with the זבח or אשם because they are הוקבעו בשחיטה כלחמי תודה.
- A case where one of the חלות of *shtei ha’lechem* or one of the סדרים of *lechem ha’panim* becomes טמא leads רבי יהודה to rule that both are taken to בית השריפה because אין קרבן ציבור חלוק. A case where only part becomes טמא leads חכמים to rule הטמא בטומאתו והטהור יאכל. A statement of רבי אלעזר limits the dispute to לפני זריקה, while after זריקה everyone agrees הטמא בטומאתו והטהור יאכל, with זריקה meaning זריקת הדם of the two שבועות כבשים or the burning of the בזיכין for *lechem ha’panim*.
- A statement of רב פפא explains that the dispute before זריקה depends on whether הציץ מרצה על אכילות, with רבנן holding הציץ מרצה על אכילות and רבי יהודה holding אין הציץ מרצה על אכילות. A challenge from רב הונא בריה דרב נתן cites a ברייתא about נטמא אחת מן הבזיכין in which רבי יהודה says both are done בטומאה because אין קרבן ציבור חלוק, even though the ציץ is מרצה on *olin* and this case is not about eating. A further challenge from רב אשי brings רבי יהודה’s ruling in קרבן פסח that even one שבט טמא allows everyone to do פסח ראשון בטומאה לפי שאין קרבן ציבור חלוק, and this is framed as unrelated to ציץ. A challenge from רבינא points out that the משנה itself gives רבי יהודה’s reason as לפי שאין קרבן ציבור חלוק rather than saying it is because אין הציץ מרצה על אכילות.
- A statement of רבי יוחנן concludes that תלמוד ערוך הוא בפי של רבי יהודה, and the established reason for רבי יהודה is שאין קרבן ציבור חלוק. The sugya treats this as the bottom line of רבי יהודה’s שיטה in the משנה.
- A new משנה states התודה מפגלת את הלחם והלחם אינו מפגל את התודה, with an example that שחט את התודה לאכול ממנו למחר makes both it and the bread פיגול, while intending לאכול מן הלחם למחר makes only the bread פיגול and not the תודה. The משנה similarly states הכבשים מפגלים את הלחם והלחם אינו מפגל את הכבשים, with an example that שחט את הכבשים לאכול מהן למחר makes both the כבשים and the bread פיגול, while intending לאכול את הלחם למחר makes only the bread פיגול.
- A question asks why the תודה can be מפגל the לחם but the לחם cannot be מפגל the תודה, and an attempted explanation from רב כהנא derives that לחמי תודה are called תודה from והקריב על זבח התודה חלות. A response rejects reversing the rule because לחם איקרי תודה תודה לא איקרי לחם, and a further question notes that this cannot explain the כבשי עצרת case because no source calls the bread כבשים. A conclusion states the reason for both cases is that לחם גלל תודה ואין תודה גלל דלחם and לחם גלל כבשים ואין כבשים גלל דלחם, making the bread secondary to the main offering. A צריכא explains that even though כבשים and bread are linked by תנופה, a מחשבת פגול about the bread still does not render the כבשים פיגול.
- A version records רבי אלעזר asking רב about slaughtering תודה with intent to eat a כזית split between the תודה and its bread למחר, where the question is whether the bread becomes פיגול by combining the half-כזית from the תודה with the half-כזית from the bread. A response from רב rules that even here the bread is פיגול while the תודה is not, and רבי אלעזר proposes a קל וחומר that something that comes to be מפגל but does not succeed should not become פיגול. A challenge asks whether such a קל וחומר is valid and cites a case of כלאי הכרם where one planted in a friend’s budding vineyard and חכמים forbade the seeds but permitted the vines, even though the vines “cause” the prohibition. A defense answers that the Torah prohibition is specific to קנבוס and לוף while other seeds are אסור מדרבנן, so the planter is fined and the owner is not, and the sugya returns to considering the קל וחומר in the תודה or כבשים context.
- A second version applies the same question and answer to slaughtering the כבשי עצרת with intent to eat a כזית split between the כבשים and their bread, again concluding the bread is פיגול while the כבשים are not and repeating the קל וחומר and the כלאי הכרם refutation and response. A note distinguishes that one who teaches it about תודה applies it all the more so to כבשים, while one who teaches it about כבשים limits it because they are linked by תנופה and תודה is not. A third version reports רב אבא זוטי framing a question about slaughtering one כבש to eat a כזית of its חבירו למחר, weighing whether חבירו means the other כבש or the לחם, and a citation from a משנה indicates that “חבירו” can mean the other כבש since intending to eat from “חבירו” leaves both כשרים. A reply suggests the case may be where he explicitly said חבירו כבש, leaving the ambiguity unresolved.
- A new משנה states that the זבח מפגל את הנסכים משיקדשו בכלי according to רב מאיר, while the נסכים do not render the זבח פיגול, and an example makes a מחשבה to eat the זבח למחר render it and its נסכים פיגול while a מחשבה to offer the נסכים למחר renders only the נסכים פיגול. A ברייתא states that נסכי בהמה incur liability for פיגול because דם הזבח מתירן להקריב according to רב מאיר. A question objects that one may bring the זבח today and its נסכים up to ten days later, and רב מאיר answers that he speaks only of נסכים that come with the זבח, followed by an objection that the נסכים could be reassigned to another זבח. A statement of רבא explains that רב מאיר holds the נסכים are הוקבעו בשחיטה כלחמי תודה.
- A ברייתא states that the מצורע’s לוג שמן is subject to פיגול because דם אשם מתירו לבהונות according to רב מאיר. A question objects that one may bring the אשם today and the לוג up to ten days later, and רב מאיר answers that he speaks only when it comes with the אשם, followed by an objection that it could be changed to another אשם. A statement of רבא again explains that ר’ מאיר holds it is הוקבע בשחיטה כלחמי תודה.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions