Menachos Daf 15 - Pigul of Zevach and Mincha/Nesachim Impacting Each Other
Summary
- The shiur learns מנחות דף טו from the משנה at the bottom of דף יד עמוד ב through the סוגיות that follow, focusing on how טומאה and פיגול affect paired components of public offerings and linked sacrificial elements. It presents the מחלוקת between רבי יהודה and חכמים about whether a קרבן ציבור is treated as an indivisible unit when part becomes טמא, rejects Rav Pappa’s attempt to tie רבי יהודה’s view to אין הציץ מרצה על אכילות, and adopts רבי יוחנן’s reading that רבי יהודה’s rationale is simply שאין קרבן ציבור חלוק. It then explains why in תודה and כבשי עצרת the זבח can render the bread פיגול but the bread cannot render the זבח פיגול, explores whether half-measures from זבח and bread can combine to make the bread פיגול, clarifies what “חבירו” means in a פיגול intention during שחיטת כבשי עצרת, and concludes with רבי מאיר’s rule that a זבח can be מפגל accompanying נסכים (and an אשם מצורע can be מפגל the לוג שמן) when they are brought together and already linked through their מתיר.
- Today's שיעור is sponsored by Dr. Dave Landy in honor of his wife and children לעילוי נשמת his mother גולדה בת שמחה עליה השלום. It is also sponsored by Charlie and Mimi Gerschbaum in memory of Hilda Gerschbaum הינדא רחל בת יעקב חנן on her fifth יארצייט. It is also sponsored by Isaac Gallandauer לעילוי נשמת his father אברהם בן יונתן יהודה אמרי Gallandauer which is today. It is also sponsored in honor of the second יארצייט of Dr. Alex Spira of Montreal by his children, grandchildren, and great-grandchildren.
- Netma’ah אחת מן החלות or אחד מן הסדרים leads to a מחלוקת: רבי יהודה rules שניהם יצאו לבית השריפה because אין קרבן ציבור חלוק, while חכמים rule הטמא בטומאתו והטהור יאכל. Rabbi Elazar limits the מחלוקת to לפני זריקה, while after זריקה (or after הקטרת הבזיכין) דברי הכל הטמא בטומאתו והטהור יאכל because the היתר already takes effect. Rav Pappa explains the מחלוקת as תלוי in whether ציץ מרצה על אכילות, with חכמים holding ציץ מרצה על אכילות and רבי יהודה holding אין הציץ מרצה על אכילות.
- Rav Pappa’s explanation is challenged from a ברייתא about נטמא אחד מן הבזיכין, where רבי יהודה says שניהם יעשו בטומאה and חכמים say הטמא בטומאתו והטהור בטהרתו even though בזיכין are עולין and ציץ מרצה on עולין. Rav Ashi challenges further from רבי יהודה’s rule that even if one שבט is טמא on ערב פסח and the other שבטים are טהורין, יעשו בטומאה, where ציץ מרצה is not relevant to people’s טומאה and the rationale still runs on אין קרבן ציבור חלוק. Rav עינא adds that if רבי יהודה’s reason were אין הציץ מרצה על אכילות, the משנה would state that rationale rather than attributing it to שאין קרבן ציבור חלוק. Rabbi Yochanan concludes that תלמוד ערוך בפי של רבי יהודה and the basis is exactly what רבי יהודה says: שאין קרבן ציבור חלוק, so if part is פסול the whole is treated as פסול in that setting.
- A מחלוקת ראשונים remains about whether rejecting Rav Pappa’s rationale changes Rabbi Elazar’s limitation, with a dispute between רבנו גרשום and the רמב"ם about whether רבי יהודה would still divide after זריקה or would maintain אין קרבן ציבור חלוק even then.
- The משנה rules התודה מפגלת את הלחם והלחם אינו מפגל את התודה, so if one שחט the תודה with מחשבה לאכול ממנו למחר then היא והלחם מפוגלים, while if one had מחשבה לאכול מן הלחם למחר then הלחם מפוגל והתודה אינה מפוגלת. The same structure applies to שבועות: הכבשים מפגלים את הלחם והלחם אינו מפגל את הכבשים, so מחשבה לאכול מהם למחר makes הם והלחם מפוגלים, while מחשבה לאכול את הלחם למחר makes הלחם מפוגל אבל הכבשים אינם מפוגלים. The Gemara rejects explaining the one-way effect solely from Rav Kahana’s דרשה that לחמי תודה are called תודה from ויקריב על זבח התודה חלות, because no parallel exists to call the לחם “כבשים,” and instead grounds the rule in the relationship that לחם גלל תודה and לחם גלל דכבשים while the זבח is not glal the bread in the reverse direction.
- The Gemara states וצריכא because if only תודה were taught one could think the breads and זבח are less unified and the rule might differ by כבשי עצרת where they come together in תנופה, and if only כבשים were taught one could think their unity makes the bread follow the זבח uniquely while תודה might not. The משנה therefore teaches the one-way פיגול effect explicitly in both cases.
- R’ Elazar asks Rav whether שחיטת תודה with מחשבה to eat a כזית composed of חצי זית from the זבח and חצי זית from the לחם creates פיגול, and he frames it as a question only for the לחם because the זבח cannot become פיגול from bread intentions. Rav answers that even here הלחם מפוגל והתודה אינה מפוגלת, and the Gemara raises a קל וחומר of ומה המפגל אינו מתפגל and challenges whether such a קל וחומר is said. The Gemara brings the case of one who plants seeds in another’s vineyard and the חכמים אסרו את הזרעים והתירו את הגפנים with אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, then distinguishes that case as a rabbinic קנס context (קנבוס ולוף אסרה תורה and שאר זרעים מדרבנן) rather than a purely דאורייתא framework like פיגול.
- A parallel version asks the same question about השוחט את הכבשים with מחשבה to eat a כזית composed of half from the כבשים and half from the לחם, and Rav answers again that הלחם מפוגל והכבשים אינם מפוגלים. The same attempted קל וחומר is raised and the vineyard case is used again, with the same distinction that the vineyard ruling rests on rabbinic קנס logic. The Gemara records that one who teaches the discussion by תודה certainly extends it to כבשים, while one who teaches it by כבשים might limit it to that case because כבשים are more tightly linked to the bread through תנופה, unlike תודה where they are not so tightly linked.
- Rabbi Abba Zuta formulates a question where one slaughters one כבש with intent to eat a כזית מחבירו למחר, and the ספק is whether חבירו means the other sheep or the לחם. Rav answers from a משנה that if one slaughters one sheep with intent to eat it tomorrow then הוא פיגול וחבירו כשר, while if he intends to eat מחבירו למחר then שניהם כשרים, which implies חבירו כבש משמע, though the Gemara leaves room that the source might refer to a case where he explicitly said חבירו כבש.
- The משנה teaches הזבח מפגל את הנסכים that were מקודש בכלי, דברי רבי מאיר, while הנסכים אינם מפגלין את הזבח, and it illustrates that מחשבה on the זבח for חוץ לזמנו makes הוא ונסכיו מפגלין while מחשבה to offer the נסכים tomorrow makes the נסכים מפגלין and the זבח not מפגל. A ברייתא states that נסכי בהמה are חייבין עליהן משום פיגול מפני שדם הזבח מתירן לקרב, and the חכמים object that one can bring the זבח today and the נסכים up to ten days later, while רבי מאיר limits his rule to בבאים עם הזבח. The חכמים argue that the נסכים can be reassigned to another זבח, and Rava explains that רבי מאיר holds הוקבעו בשחיטה כלחמי תודה.
- A parallel ברייתא states לוג שמן של מצורע is חייבין עליו משום פיגול מפני שדם אשם מתירו, דברי רבי מאיר. The חכמים object that one can bring the אשם today and the לוג up to ten days later, and רבי מאיר again limits it to בבאים עם האשם. The חכמים reply that it can be reassigned to another אשם, and Rava explains again that רבי מאיר holds הוקבעו בשחיטה כלחמי תודה.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions