Menachos 16 - Cycle 14
Summary
- Today's *shiur* learns מסכת מנחות דף טז and presents a dispute between רבי מאיר and חכמים about when a קרבן מנחה and related offerings become פיגול with a חיוב כרת, centering on whether a מחשבת פיגול on only “half” of what permits the offering is effective. The *shiur* applies this to קומץ and לבונה, to the two כבשי עצרת and the two בזיכין of לחם הפנים, and then follows the גמרא’s analysis of whether an initial מחשבה carries forward under the rule of כל העושה על דעת ראשונה הוא עושה, including challenges from ברייתות and resolutions involving two כהנים. The *shiur* then moves to עבודת יום כיפור and the counting of the זריקות (43, 47, or 48) and returns to questions of פיגול through הולכה and through fragmentary הקטרה “שומשום” at a time, ending with three views (פיגול, פסול, כשר) and whether that result can align with multiple תנאים depending on what is considered דרך אכילה and דרך הקטרה.
- Today's *shiur* begins with the משנה of פיגול בקומץ, where someone has מחשבת פיגול during the קומץ with intent to eat the שירים חוץ לזמנם but not during the לבונה, or has the מחשבה during the לבונה but not during the קומץ. Rabbi Meir rules פיגול, and it is full-fledged פיגול with a חיוב כרת, and the *shiur* attributes to the רמב"ם that according to רבי מאיר it is full-fledged כרת. The חכמים rule אין בו כרת עד שיפגל בכל המתיר, because the burning of the קומץ and the לבונה are both essential, and the principle is אין מפגלים בחצי מתיר.
- The *shiur* states that רבי מאיר concedes by מנחת חוטא and מנחת קנאות, where there is no לבונה, that if one פיגל בקומץ it is פיגול וחייב כרת because the קומץ is the מתיר. The *shiur* explains that this teaches that since there is only one מתיר the קומץ alone, the halacha is full-fledged פיגול, and it contrasts this with cases like two כבשים where even if it is not פיגול it can still be פסול. Rashi explains the משנה as a case where he had the מחשבה when he burnt the קומץ and not when burning the לבונה, while the רמב"ם explains the case as having a מחשבה when doing the קמיצה but not having a similar מחשבה when taking off the לבונה.
- The *shiur* cites the שפת אמת that אין בו כרת means no כרת but the person still violates an עבירה, because לא תזבח בכל דבר רע forbids a wrong מחשבה, and the act is not פיגול only because it lacks the full requirements of פיגול.
- The משנה teaches that if someone שחט one of the כבשי עצרת intending to eat the שתי חלות tomorrow, or הקטיר one of the בזיכין intending to eat the שתי סדרים tomorrow, רבי מאיר says פיגול וחייבים עליו כרת and the חכמים say אין בו כרת עד שיפגל בכל המתיר. The ספר חסדי דוד explains that each example is necessary because otherwise one might think the dispute depends on factors such as being in the same כלי (קומץ ולבונה), being done at the same time (קומץ ולבונה and שני בזיכין), or being identical units (בזיכין and animals), so the משנה states all cases to show the מחלוקת applies across these differences.
- The *shiur* states that if one slaughters one animal with intent about that animal, that animal becomes פיגול, and the other animal remains כשר, but if one slaughters one animal with intent about the other animal then neither becomes פיגול. The שיטה מקובצת explains that מחשבה directed to that specific animal makes that animal פיגול even though it is only one of the two מתירים.
- The *shiur* presents an אחרונים debate about whether פיגול in only one of the two animals spreads to the bread, with טהרת קודש and the בריסקער רב saying that even if only one becomes פיגול the חלות become פיגול, while the מנחת חינוך says the לחם is affected only if both animals become פיגול.
- Rav says the מחלוקת is when he did the קומץ בשתיקה and then the לבונה במחשבה, but if he began with נתן את הקומץ במחשבה and then did the לבונה בשתיקה, דברי הכל פיגול because of כל העושה על דעת ראשונה הוא עושה. Shmuel says it is still a מחלוקת even when the first act was with a wrong מחשבה.
- The *shiur* brings the בריסקער רב that על דעת ראשונה הוא עושה is not an אומדנא but a halachic establishment. The קרן אורה distinguishes that normally one assumes כל העושה על דעת ראשונה הוא עושה for a מצווה, but the dispute here is whether that assumption applies even to a wrong מחשבה in פיגול.
- The *shiur* raises how far the concept applies, including a debate about preparatory acts for קלף for סת"ם and whether an early לשמה intent carries into the writing if writing begins without כוונה לשמה. The *shiur* cites a מדרש that when כלל ישראל built the משכן, their initial intent of כאשר צוה ה' את משה carried through all steps even if not said each time, and it connects this to קדש לי כל בכור פטר כל רחם, with חסידישע ספרים applying it as guidance to begin the day with רחמנות, צדקה, and ואהבת לרעך כמוך so that כל העושה על דעת ראשונה הוא עושה.
- A ברייתא states that מחשבת פיגול in קמיצה, מתן כלי, or הילוך can make פיגול, and it then gives the case of נתן הקומץ בשתיקה והלבונה במחשבה or הקומץ במחשבה והלבונה בשתיקה, with רבי מאיר ruling פיגול וחייבין עליו כרת and חכמים ruling אין בו כרת עד שיפגל בכל המתיר. The גמרא challenges Rav because the ברייתא presents a מחלוקת even where the first act had the מחשבה.
- The גמרא rejects reinterpreting the case as the לבונה being done first, bringing two objections and noting the wording ואחר כך. Rav Chanina explains the ברייתא as בשתי דעות with two כהנים, so the מחשבה of the first כהן does not automatically carry to the second, and the *shiur* ties this to the יום כיפור scenario of a סגן כהן גדול taking over if necessary.
- A ברייתא distinguishes that the rule is said regarding דמי המתנות מזבח החיצון, where one essential מתנה suffices, but for דמי המתנות מזבח הפנימי, such as ארבעים ושלוש של יום כיפורים, or אחת עשרה בפר כהן משיח, or אחת עשרה של פר העלם דבר של ציבור, רבי מאיר says פיגול וחייב עליו כרת whether פיגל בראשונה בשנייה או בשלישית, while the חכמים say אין בו כרת עד שיפגל בכל המתיר. The גמרא challenges Rav again from the wording בין בראשונה בין בשנייה בין בשלישית and ultimately concludes קשיא on Rav’s interpretation.
- The גמרא questions how רבי מאיר can say כרת for inner-service cases, since כרת is not until all מתירין are offered, and it asks that once he thought בפנים the blood becomes פסול and later sprinklings are like מיא בעלמא. Rashi distinguishes between becoming פסול in the middle of one continuous עבודה versus after a completed עבודה, and the גמרא answers with Ravva’s cases, including משכחת לה בארבעה פרי ובארבעה שעירי and Ravva’s further statement that even with one פר ושעיר, for הלכות פיגול it is still treated as דם.
- The *shiur* brings the count of applications, resolving 43 versus 47 by whether מערבין for קרנות, and it cites the גבורת ארי that everyone agrees mixing is done for טהרו של מזבח. The *shiur* cites the מקדש דוד asking about the שיעור of blood when mixing פר and שעיר, and it brings his ראיה from the שיטה מקובצת that one שיעור הזיה suffices and does not need double. The גמרא then raises a ברייתא of 48 and explains it depends on whether שיריים מעכבין or שיריים לא מעכבין.
- The גמרא asks about פיגול בהולכה while carrying the קומץ, with רבי יוחנן saying הולכה כקמיצה and ריש לקיש saying הולכה כהקטרה. The *shiur* explains the נפקא מינה that under חכמים and אין מפגלין בחצי מתיר, רבי יוחנן treats a מחשבה during הולכת קומץ as sufficient like קמיצה, while ריש לקיש requires מחשבה corresponding to both קומץ and לבונה because there is also הולכה דלבונה.
- Rava explains רבי יוחנן as holding that any עבודה שאינה מתרת is significant to be מפגל בפני עצמה, and the *shiur* gives the explanation that holacha can be avoided by doing it right by the מזבח or by passing it without walking as Rashi offers. Abaye challenges from the משנה of שחט אחד מן הכבשים, and Rava answers that the לחם becomes קדוש through שחיטת הכבשים, making שחיטה essential and כקבלה דמי. A further challenge from פסח about מולים and ערלים is answered with the same framing that שחיטה is what is מקדש and thus treated like קבלה.
- A further attempt to infer from the ברייתא’s phrasing about הילוך is answered by reinterpreting it as הילוך דמתן כלי, and the גמרא notes order and wording difficulties and concludes קשיא on that reading.
- The גמרא presents a case of הקטר שומשום, where he burns the קומץ and the לבונה a tiny amount at a time with an intent to eat correspondingly small amounts of שירים חוץ לזמנו until the entire קומץ and לבונה are completed. Rav חסדא, Rav המנונא, and Rav ששת disagree, with one saying פיגול, one saying פסול, and one saying כשר.
- The גמרא initially suggests mapping the views to רבי מאיר, רבנן, and רבי, but then rejects that as necessary because each תנא’s position could differ depending on whether חישב בשיעור, whether at the end he effectively חישב בכולי מתיר, and whether the case matches רבי’s earlier framework. The גמרא then states each position can be דברי הכל, with the פיגול view holding שדרך אכילה בכך and דרך הקטרה בכך, the פסול view holding אין דרך אכילה בכך and אין דרך הקטרה בכך making it like כמאן דלא אקטרה, and the כשר view holding דרך הקטרה בכך but אין דרך אכילה בכך so the מחשבה does not match a proper act of eating and cannot create פיגול.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions