Menachos 16
Summary
- A new משנה on דף טז presents a dispute between רבי מאיר and חכמים about whether a מחשבת פיגול in only part of a *matir* creates full פיגול with כרת, and it extends that dispute to מנחות with קומץ and לבונה, to כבשי עצרת and לחם הפנים, and to complex multi-stage blood applications such as the עבודת יום כיפור. A series of גמרא passages attributes and tests explanations of the dispute through רב, שמואל, רבא, רב אחא בר רב הונא, רב חנינא, and רב אשי, and it explores how silence versus מחשבה across sequential parts affects the status. The sugya then examines whether פיגול can be generated through הולכה, presenting a dispute between רבי יוחנן and ריש לקיש and probing the conceptual status of עבודות that are not directly מתירות. The sugya ends with a three-way dispute among רב חסדא ורב המנונא ורב ששת about repeated tiny-increment הקטרה with repeated tiny-increment מחשבות, explaining the outcomes in terms of what counts as דרך אכילה and דרך הקטרה.
- A sponsorship is stated לעילוי נשמת מרת מרים שרה בת יעקב משה הורנשטיין, עליה השלום should have an עליה.
- A distinction is drawn between קמיצה as a one-part *matir* and הקטרה as a two-part process through the הקטרה of the קומץ and the הקטרה of the לבונה. A case is given where he is מפגל in the קומץ and not in the לבונה, or in the לבונה and not in the קומץ, and רבי מאיר rules פיגול וחייבין עליו כרת while חכמים rule אין בו כרת עד שיפגל בכל המתיר, expressing the principle אין מפגלין בחצי מתיר. The חכמים concede to רבי מאיר in מנחת חוטא and מנחת קנאות that פיגול in the קומץ creates פיגול וחייבין עליו כרת because the קומץ alone is the *matir* and there is no לבונה.
- A parallel is presented where one slaughters one of the כבשים of שבועות with intent to eat the two חלות tomorrow, or burns one of the בזיכין of לחם הפנים with intent to eat the two סדרים tomorrow, and רבי מאיר rules פיגול וחייבין עליו כרת while חכמים require פיגול in the entire *matir*. A restated case rules that if he slaughters one of the כבשים intending to eat from it tomorrow, it is פיגול and its counterpart is כשר, but if he intends to eat from the other one tomorrow, both are כשרים.
- Rav explains the משנה’s מחלוקת as a case where he puts the קומץ on the fire בשתיקה and places the לבונה with מחשבה, but Rav says that if he places the קומץ with מחשבה and the לבונה בשתיקה, דברי הכל פיגול because שכל העושה על דעת ראשונה הוא עושה. Shmuel says it remains a מחלוקת even in that latter case. A ברייתא is cited that in הקטרה, whether the קומץ is done בשתיקה and the לבונה במחשבה or the קומץ במחשבה and the לבונה בשתיקה, רבי מאיר rules פיגול וחייבין עליו כרת and חכמים rule אין בו כרת עד שיפגל בכל המתיר, which challenges Rav’s claim that the second configuration is agreed to be פיגול. An attempted answer that the לבונה was already done בשתיקה מעיקרא is rejected with two responses, including a second ברייתא that explicitly says אחר כך and still presents חכמים disagreeing. Rav Chanina resolves it by establishing the ברייתא as בשתי דעות, with two different כהנים performing the two actions so that על דעת ראשונה cannot be applied.
- A ברייתא is brought about the “43 of יום כיפור” and the 11 of פר כהן משוח and the 11 of פר העלם דבר של ציבור, and it states that if he was מפגל בין בראשונה בין בשנייה בין בשלישית, רבי מאיר says פיגול וחייב עליו כרת and חכמים say אין כרת עד שיפגל בכל המתיר. A challenge is raised that this contradicts Rav because חכמים still argue even when the first act has a מחשבת פיגול. An attempted deflection to בשתי דעות is tied to a separate מחלוקת about whether a replacement כהן גדול may continue with the existing דם of the פר, and the case remains problematic for the view that requires a new קרבן. Rava answers by framing the case as פיגל בראשונה ושתק בשנייה ופיגל בשלישית to show that if continuation automatically carried the first intent, a renewed מחשבה would be unnecessary. Rav Ashi challenges that the ברייתא does not state שתק and instead proposes a version where he is מפגל בראשונה ובשנייה with רש״י adding ושתק בשלישית, and the sugya notes an objection from the wording בין בין and concludes קשיא.
- A question is raised how רבי מאיר can impose כרת without all מתירין being brought, based on the דרשה from ירצה and לא ירצה that כהרצאת כשר כך הרצאת פסול and that acceptance requires that all מתירין be offered. A difficulty is posed that once he thought improperly בפנים, the blood is already פסול and later sprinklings are treated as if sprinkling water. Rava answers with a case of ארבעה פרים וארבעה שעירים where blood spills between stages so each stage can be completed with its own blood under the relevant מחשבה, allowing the structure of complete מתירין to be satisfied across the sequence. Rava also offers an alternative of פר אחד ושעיר אחד by stating לפגולו מרצה, asserting that in the realm of פיגול the continuation of the service establishes the status.
- A contradiction is raised between counts of ארבעים ושלש and ארבעים ושבע, and it is resolved by whether the bloods are mixed for the קרנות, with mixing yielding 43 and not mixing yielding 47 due to separate applications. Another contradiction to ארבעים ושמונה is resolved by whether שירים מעכבין, counting the pouring of remnants as an additional application when it is מעכב.
- A question is asked whether פיגול in הולכה of the קומץ is treated like קמיצה or like הקטרה, with רבי יוחנן ruling הולכה כקמיצה and ריש לקיש ruling הולכה כהקטרה. The גמרא explains that ריש לקיש fits because there is also a הולכה of the לבונה, while רבי יוחנן’s rationale is given by Rava as the principle that any עבודה שאינה מתרת is an עבודה חשובה that can be מפגל on its own, and הולכה of the קומץ is not a necessary מתיר and can even be done without walking through passing it along. Abaye challenges this from שחיטת אחד מהכבשים in the משנה, but the response asserts that the שחיטה מקדשה ליה and that וכל הבא לקדש כבעל התיר דמי. Rav Shimi bar Ashi raises a challenge from קרבן פסח about מחשבה for מולים and ערלים, attributes the dispute to חצי מתיר in the two סימנים of שחיטה, and the response again applies the rule that דם סכין מקדשה ליה and וכל הבא לקדש כבעל התיר דמי.
- A further attempt is made to challenge ריש לקיש from a ברייתא that limits a rule to בקמיצה ובמתן כלי ובהילוך, suggesting הילוך דהקטרה, but it is answered that this refers to הילוך דמתן כלי. A wording challenge that the order should be בהילוך ובמתן כלי is resolved by re-teaching the phrasing, and another wording challenge about why it says בא להקטרה rather than בא להולכה is answered because הולכה לצורך הקטרה היא and so it is called הקטרה. A final wording challenge notes that the text says ונתן את הקומץ בשתיקה rather than explicitly describing הולכה, and the sugya concludes קשיא.
- A case is posed where he repeatedly is מקטיר a שומשום-sized portion with intent to eat a matching tiny amount חוץ לזמנו until the whole קומץ is finished, and רב חסדא ורב המנונא ורב ששת disagree with one saying פיגול, one saying פסול, and one saying כשר. The גמרא rejects aligning these positions directly with רבי מאיר, רבנן, and רבי because differences may hinge on whether the מחשבה was in the proper שיעור and whether it spanned the whole מתיר. The sugya then states that each of the three outcomes can be framed as דברי הכל depending on how one defines practice: פיגול results when one holds דרך אכילה בכך ודרך הקטרה בכך, פסול results when one holds דרך אכילה בכך ואין דרך הקטרה בכך and treats it as כמנחה שלא הוקטרה, and כשר results when one holds דרך הקטרה בכך ואין דרך אכילה בכך so the מנחה remains כשר.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions