Menachos Daf 17 - Machshava to Eat That Which Doesn't Get Eaten
Summary
- Today’s שיעור on מנחות דף יז analyzes whether partial הקטרה of the קומץ accompanied by incremental מחשבות חוץ לזמנו on the שיריים yields פיגול, פסול, or כשר, and it concludes that the outcome depends on whether such incremental acts count as normal דרך אכילה and/or דרך הקטרה rather than on the תנאים’s מחלוקת of מפגל בחצי מתיר. The sugya then turns to whether a מחשבה during הקטרת הקומץ to later be מקטיר the לבונה חוץ לזמנו can create פיגול, bringing positions of the חריפי דפומבדיתא versus רב (via רב חסדא) and testing proposed proofs. The beginning of פרק שלישי introduces the משנה that מחשבות about actions not done in their normal manner do not affect the מנחה, while רבי אליעזר still פסול, and the גמרא explains רבי אליעזר through the דרשה of “ואם האכל יאכל,” while also presenting a תנאים-level dispute whether רבי אליעזר’s פסול implies כרת or not.
- Today’s דף is מנחות דף יז, and the learning begins on דף טז עמוד ב 12 lines from the end at הקטיר שומשום. Today’s שיעור is sponsored by Dr. David Lander in honor of his wife and children and לעילוי נשמת his mother גולדה בת שמחה עליה השלום, הנשמה שתהא לעלייה, and by Isaac Gallandauer לעילוי נשמת his father אברהם בן יהונתן יהודה אמרי Gallandauer, which was Monday, הנשמה שתהא לעלייה.
- The case is הקטיר שומשום לאכול שומשום עד שכלה הקומץ כולו, where one is מקטיר a sesame-seed amount of the קומץ with a מחשבה to eat a sesame-seed amount of the שיריים חוץ לזמנו, repeating until the entire קומץ is burnt with a cumulative מחשבה on the entire שיריים חוץ לזמנו. רב חסדא, רב המנונא, and רב ששת argue, with one saying פיגול, one פסול, and one כשר. The גמרא initially suggests mapping these to the תנאים’s views of מפגל בחצי מתיר (רבי מאיר, רבנן, רבי), but rejects the linkage because each תנא’s reasoning in חצי מתיר may not apply when the מחשבה is not at a single full שיעור moment, or when the מחשבה cumulatively spans the whole מתיר, or when the עבודה becomes “completed” in a way that changes the analysis. The sugya concludes that each of the three outcomes can be held “דברי הכל” independent of the חצי מתיר dispute, depending on whether bit-by-bit is considered דרך אכילה and/or דרך הקטרה: פיגול if both are normal, פסול if אכילה is normal but הקטרה is not (rendering it like a מנחה שלא הוקטרה), and כשר if הקטרה is normal but אכילה is not (so the מחשבה is not a מחשבת אכילה at all).
- The חריפי דפומבדיתא, identified by רש״י via סנהדרין י״ז as עיפא ואבימי בני רחבא דפומבדיתא, state הקטרה מפגלת הקטרה, meaning that during הקטרת הקומץ, a מחשבה to be מקטיר the לבונה חוץ לזמנו makes the מנחה פיגול. Their approach assumes the חכמים’s framework that when two מתירין are נקבע in one כלי, one can generate פיגול relative to the other, unlike רבי יוסי who holds a מתיר cannot be מפגל another מתיר. They further claim this works even for רבנן דאמרי אין מפגלין בחצי מתיר because מחשבה during one חצי מתיר about the other חצי מתיר counts as involving the whole מתיר.
- רבא tries to support the חריפי דפומבדיתא from the כלל about קמיצה, נתינה בכלי, הולכה, and הקטרה that מחשבת חוץ לזמנו to eat what is eaten or to burn what is burnt yields פיגול וחייבין עליו כרת. The גמרא rejects the proof by reading the משנה asymmetrically, limiting “בין לאכול בין להקטיר” to the first three עבודות, while in הקטרה it allows only מחשבה about אכילת שיריים, not מחשבה about הקטרת לבונה. רב מנשיא בר גדא reports in the name of רב חסדא that אין הקטרה מפגלת הקטרה, and אביי confirms it is רב חסדא אמר רב; the שפת אמת questions why the attribution was initially obscured and explains it as due to רב חסדא’s added elaboration beyond רב’s concise formulation. רב חסדא’s reasoning is that even רבי מאיר’s מפגלין בחצי מתיר applies only when the מחשבה targets what the act is מתיר (קומץ to שיריים), but קומץ is not מתיר the לבונה, so the מחשבה does not reach to be מפגל it.
- The sugya presents רב המנונא’s report from רבי חנינא that הקטיר קומץ להקטיר לבונה לאכול שיריים למחר פיגול, and it explores how to read the case, contrasting רש״י’s reading (both מחשבות at the time of הקטרת הקומץ) with the רמב״ם’s reading (a two-stage מחשבה across קומץ and לבונה) and with a suggested plain reading noted by the שפת אמת. The גמרא asks what novelty this teaching adds if it is merely “הקטרה מפגלת הקטרה” or merely “מפגל בחצי מתיר,” and רב אדא בר אהבה explains that the ruling assumes אין הקטרה מפגלת הקטרה and אין מפגל בחצי מתיר, but both מחשבות together “פשטה ליה מחשבה בכולה מנחה” and therefore create פיגול.
- A תני תנא before רבי יצחק בר אבא states הקטיר קומץ לאכול שייריים לדברי הכל פיגול, and the גמרא rejects it because the dispute of חצי מתיר implies not everyone agrees. The correction becomes לדברי הכל פסול rather than changing “דברי הכל” to “רבי מאיר,” because confusing “פיגול” with “פסול” is more plausible than confusing “דברי הכל” with “הרי זה.” The second פרק ends with הדרן לך הקומץ את המנחה.
- The משנה of הקומץ רבה rules that a מחשבה חוץ לזמנו to eat something that is not eaten or to burn something that is not burnt leaves the מנחה כשר, and that מחשבה on פחות מכזית likewise leaves it כשר; combining חצי זית of eating and חצי זית of burning is also כשר because אכילה והקטרה do not combine. רבי אליעזר disagrees and פוסל where the מחשבה targets לאכול דבר שאין דרכו לאכול or להקטיר דבר שאין דרכו להקטיר.
- רבי אסי אמר רבי יוחנן explains רבי אליעזר from the פסוק “ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי לא יחשב לו פיגול יהיה,” deriving from the double expression that the Torah speaks of two “eatings,” one אכילת אדם and one אכילת מזבח, and therefore מחשבה can transfer between them, making מחשבת חוץ לזמנו effective even when it assigns “human eating” to what belongs to the מזבח or “altar eating” to what belongs to the אדם. The רבנן answer that הקטרה is called אכילה either to validate מחשבה phrased in language of “אכילה” when it intends the מזבח’s act, or to teach that just as אכילה requires כזית, so too a מחשבת הקטרה requires כזית, while still limiting the דין to proper categories of אכילה. רבי אליעזר maintains an additional inference from the specific wording “האכל יאכל,” since repeating a single form twice would have sufficed otherwise.
- רבי זירא challenges רבי אסי that if רבי אליעזר’s ruling is derived from the פסוק of פיגול, it should entail כרת, yet רבי אליעזר in the משנה says פסול rather than פיגול, and רבי אסי responds that there are תנאים disputing what רבי אליעזר meant: some hold פסול דאורייתא and some פסול דרבנן. A ברייתא about one who slaughters with intent לשתות מדמו למחר, להקטיר מבשרו למחר, or לאכול מאימוריו למחר rules כשר for the תנא קמא and רבי אליעזר פוסל, and an added case of להניח מדמו למחר yields רבי יהודה פוסל with רבי אלעזר framing it as a dispute between רבי אליעזר and חכמים. The גמרא infers that רבי יהודה and רבי אלעזר differ about כרת: רבי יהודה understands רבי אליעזר’s פסול in the “wrong-category eating/burning” cases as implying כרת, while רבי אלעזר understands רבי אליעזר as פסול ואין בו כרת even there, and the continuation is deferred to tomorrow’s שיעור.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions