Menachos 18
Summary
- The דף opens by challenging whether רבי יהודה really holds that everyone agrees a מחשבה to leave some blood over until tomorrow makes the קרבן פסול, and it brings a ברייתא about רבי going to “למצות מדותי” אצל רבי אלעזר בן שמוע where יוסף הבבלי repeatedly asks about השוחט את הזבח להניח מדמו למחר and is told כשר, until he is finally told “אלא שרבי אלעזר פוסל,” which restores to him a “lost” tradition he had from רבי יהודה. The גמרא resolves that רבי יהודה indeed taught “דברי הכל פסול,” and “החזרת לי אבידתי” means that יוסף הבבלי now knows at least someone (רבי אלעזר) holds פסול. The דף then moves to a משנה about a מנחה where various missing actions still leave it כשרה, clarifies which omissions mean the act was done by a זר versus not done at all, and analyzes “פתים מרובות.” The גמרא finally compares the משנה to רבי שמעון’s ברייתא about a כהן being *modeh ba’avodah* and concludes that the משנה is not like רבי שמעון, despite attempted distinctions.
- שלום to all introduces מנחות דף י\"ז עמוד ב' starting the seventh line with “וסבר רבי יהודה,” and the דף is sponsored לעילוי נשמת מרת מאשא בת פנחס משה, with the wish that her נשמה should have an עליה. The גמרא previously suggests that רבי יהודה holds everybody agrees that if a כהן has a מחשבה with some of the blood of a קרבן to leave it over until the next day, it is פסול.
- The גמרא asks whether רבי יהודה really holds “לני מדאמר למחר דהכל פסול,” and it brings a ברייתא where רבי says that when he went “למצות מדותי אצל רבי אלעזר בן שמוע,” he found יוסף הבבלי sitting before him and extremely beloved, “עד אחת.” יוסף הבבלי asks רבי אלעזר בן שמוע: “השוחט את הזבח להניח מדמו למחר מהו,” and רבי אלעזר בן שמוע answers “כשר,” repeating “כשר” when asked at ערבית, שחרית, צהרים, and מנחה, until he adds “אלא שרבי אלעזר פוסל,” after which “צהבו פניו של יוסף הבבלי.” רבי אלעזר בן שמוע tells יוסף, “כמדומה אני שלא כיוונו שמועותינו עד עתה,” and יוסף replies, “אלא שרבי יהודה פסול שנה לי,” saying he searched among all the תלמידים for corroboration and did not find it, and now that he was taught פסול he says “החזרת לי אבידתי.” The text states “זלגו עיניו דמעות,” and רבי אלעזר בן שמוע says “אשריכם תלמידי חכמים שדברי תורה חביבין עליכם ביותר,” and he applies the פסוק “מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי.”
- רבי אלעזר בן שמוע explains that because רבי יהודה is “בנו של רבי עילאי” and רבי עילאי is “תלמידו של רבי אלעזר,” רבי יהודה taught יוסף “משנת רבי אלעזר.” The גמרא challenges that if רבי יהודה taught “דברי הכל פסול,” then “מאי החזרת לי אבידתי,” since that would not be a מחלוקת, and it rejects the alternative that רבי יהודה taught “כשר ורבי אלעזר פוסל” because then “מאי הא מפני” and it would be the same sort of מחלוקת as usual. The גמרא concludes “לעולם דברי הכל פסול אתנייה,” and it explains “ומה החזרת לי אבידתי” as meaning “דהדר ליה משום פסול בעולם,” that hearing that רבי אלעזר holds פסול returns to him the existence of a פסול position at all.
- The משנה states that if a מנחה has actions not done—“לא יצק,” “לא בלל,” “לא פסס,” “לא מלח,” “ולא הניף,” “ולא הגיש,” “או שפסס פתים מרובות,” “ולא משכן”—it is “כשרה.” The גמרא asks how “לא יצק” can mean no oil was poured at all, since “עכוב כתיב בה,” and it answers that “לא יצק” means “לא יצק כהן אלא זר,” so the oil was poured but by a non-כהן and it is still כשר. The גמרא then considers making “לא בלל” parallel as “לא בלל כהן אלא זר,” but it brings the משנה of “ששים נבללים ששים ואחת אין נבללים” and the question “כי אין נבללים מאי הוי” against “לא בלל כשרה,” and it cites רב זירא’s rule: “כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו.” The גמרא answers “מידי איריא הא כדאיתא והא כדאיתא” and concludes that “לא יצק” means done by a זר, while “לא בלל” means “לא בלל כלל” and still כשר.
- The משנה’s ruling “או שפסס פתים מרובות כשרה” raises the question that if “לא פסס כלל כשרה,” then why is “פתים מרובות” needed. The גמרא answers that “פתים מרובות” can mean “שהרבה בפתיתין,” that he made too many pieces, and it also offers that it can mean large pieces, where the חידוש is that one might think that if the pieces are neither “תורת חלה” nor “תורת פתים” it should be פסול, and “קמשמע לן” that it remains כשר.
- The גמרא proposes that the משנה is not like רבי שמעון, citing a ברייתא where רבי שמעון says “כל כהן שאינו מודה בעבודה אין לו חלק בכהונה,” derived from “המקריב את דם השלמים ואת החלב מבני אהרן לו תהיה שוק הימין למנה,” and it expands this to “חמש עשרה עבודות,” including יציקות, בלילות, פסיסות, מליחות, תנופות, הגשות, קמיצות, הקטרות, מליקות, קבלות, הזיות, השקאת סוטה, עריפת עגלה, טהרת מצורע, and נשיאות כפים “בין בפנים בין בחוץ,” by “עבודה המסורה לבני אהרן.” רב נחמן answers “לא קשיא” by distinguishing “כאן במנחת כהנים” from “כאן מנחת ישראל,” explaining that “מנחת ישראל דבת קמיצה היא” so “מקמיצה ואילך מצות כהונה,” while “מנחת כהנים דלאו בת קמיצה היא” and “מעיקרא בעי כהונה,” but רבא rejects this by arguing that יציקה for מנחת כהנים is learned from מנחת ישראל, so “מה התם כשירה בזר אף הכא נמי כשירה בזר.” An alternative version has רב נחמן distinguish “כאן בקמוצות כאן בשאינן קמוצות,” and רבא again rejects it with the same kind of derivation, concluding “אלמא לאו רבי שמעון היא,” and the text ends with moving to continue tomorrow and “להסביר המחלוקת חכמים ורבי שמעון.”
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions