Menachos Daf 18 - Machshava to Leave Over the Korban
Summary
- A Daf Yomi shiur on מנחות דף י״ח continues from י״ז עמוד ב׳ and is sponsored by Dr. David Landert לעילוי נשמת גולדה בת שמחה עליה השלום and by Isaac Elendauer לעילוי נשמת אברהם בן יונתן יהודה אמרי Elendauer. The גמרא rejects reading a ברייתא as a dispute about whether רבי אליעזר’s פסול for thinking to eat what is normally burned or burn what is normally eaten creates *pigul* דאורייתא, and instead frames the ברייתא as a three-way dispute about מחשבה להניח some דם until the next day. A new משנה lists several מנחה procedures that are not מעכב, and the גמרא clarifies whether “לא יצק” and “לא בלל” mean not done at all or done by a זר, explains two opposite readings of פתים מרובות, and raises whether the משנה conflicts with רבי שמעון’s view that יציקות are an עבודה reserved for כהנים, concluding that the משנה is not like רבי שמעון.
- A Daf Yomi shiur begins for מנחות דף י״ח from י״ז עמוד ב׳ לא דכולי עלמא. A sponsorship is given by Dr. David Landert in honor of his wife and children and לעילוי נשמת his mother גולדה בת שמחה עליה השלום, and another sponsorship is given by Isaac Elendauer לעילוי נשמת his father אברהם בן יונתן יהודה אמרי Elendauer whose יארצייט was Monday.
- A teaching is set that דכולי עלמא כריש לקיש and there is no חיוב כרת when the מחשבה switches between אכילת מזבח and אכילת אדם, so according to everyone רבי אליעזר’s פסול in such a case is only פסול מדרבנן and not פגול מדאורייתא. A ברייתא is explained as having three שיטות about מחשבה להניח until the next day: the תנא קמא holds the earlier מחלוקת is only about being משנה בלשון אכילה and that להניח is דברי הכל כשר, רבי יהודה holds להניח דברי הכל פסול because of גזירה מקצת דמו אטו כל דמו and כל דמו פסול דאורייתא, and a third שיטה says that even by להניח מקצת דמו למחר there is the same מחלוקת of רבי אליעזר פוסל וחכמים מכשירין. A ברייתא is brought where רבי יהודה argues that if actually leaving the דם to the next day is פסול then thinking to leave it to the next day is also פסול, and the גמרא challenges whether רבי יהודה truly says דברי הכל פסול by bringing רבי’s report of an encounter with רבי אלעזר בן שמוע and יוסף הבבלי about “השוחט את הזבח להניח מדמו למחר מהו” where repeated answers of כשר culminate in “כשר אלא שר׳ אליעזר פוסל.” A story unfolds in which יוסף הבבלי’s joy at hearing a פסול opinion is described as הכשרת לי אבידתי, רבי אלעזר בן שמוע cries, and he says אשריכם תלמידי חכמים שדברי תורה חביבין עליכם ביותר and applies the פסוק מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי. A further explanation states that רבי יהודה taught “פסול” מפני שרבי יהודה בנו של רבי אלעאי ורבי אלעאי תלמידו של רבי אליעזר, so he transmitted רבי אליעזר’s approach because it was חביב in his family, and the sugya returns to say that the dispute is not about defining רבי אליעזר’s original פסול as דאורייתא or דרבנן but about whether to extend a גזירה concerning הנחת מקצת דם because of הנחת כל דם.
- A משנה lists actions for a קרבן מנחה that are not מעכב and rules that the מנחה is כשירה even if they are missing: לא יצק, לא בלל, לא פתת, לא מלח, לא הניף, לא הגיש, או שפתתן פתים מרובות, או לא משחן. The standard sequence of a מנחה is described as involving שמן, סולת, בלילה, baking in מחבת or מרחשת or תנור when applicable, פתיתה, additional שמן and לבונה, possible תנופה for certain מנחות, הגשה to the קרן דרומית מערבית of the מזבח, קמיצה into a כלי שרת, placement of לבונה, מליחה, and הקטרה. A note is given that תוספות points out the משנה’s list is not in the chronological order of performance, and a further approach is cited that the ordering aligns with פסוקים and distinguishes actions that are כשר בזר even לכתחילה from those only כשר בזר בדיעבד.
- A question is raised about what “לא יצק” means, and the explanation is that it cannot mean no יציקה at all because עכובא כתיב בה, so it means לא יצק כהן אלא זר. A parallel suggestion that “לא בלל” should then also mean לא בלל כהן אלא זר is rejected by citing the later principle that even when no בלילה is done the מנחה can still be כשירה when it is ראוי לבילה, expressed as כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו. A conclusion is stated that the משנה’s phrases need not be uniform, and “לא יצק” can mean done by a זר while “לא בלל” can mean not done at all.
- A difficulty is posed that if not doing פתיתה at all is כשירה then saying פתים מרובות is כשירה seems redundant, and one answer explains that פתים מרובות means שריבה בפסיסין and crushed it extremely finely, which could have been thought invalid but remains כשר. Another answer keeps the plain meaning of פתים מרובות as larger pieces because it was not crushed well, and the חידוש is that even though it is neither intact as חלות nor properly reduced as פסיסים it is still כשר.
- A suggestion is made that the משנה is not like רבי שמעון because a ברייתא teaches that a כהן שאינו מודה בעבודה אין לו חלק בכהונה and derives from מבני אהרן that any עבודה המסורה לבני אהרן is required for eligibility to share in קדשים. A list of fifteen עבודות is presented including היציקות והבלילות והפסיסות והמליחות והתנופות וההגשות והקמיצות והקטרות והמליקות והקבלות וההזאות והשקאת סוטה ועריפת עגלה וטהרת מצורע ונשיאת כפיים בין מבפנים בין מבחוץ, and the inclusion of יציקות implies יציקה is not valid when performed by a זר according to רבי שמעון. A reconciliation is proposed by רב נחמן distinguishing מנחת כהנים from מנחת ישראל, asserting that a מנחת ישראל shifts to מצות כהונה from קמיצה ואילך so יציקה and בלילה are כשירה בזר, whereas מנחת כהנים is not בת קמיצה so it requires כהונה from the outset. Rבא challenges that מנחת כהנים learns יציקה only by extension from מנחת ישראל through “מנחה לרבות כל המנחות ליציקה,” so it should share the same דין of being כשירה בזר, and an alternate reconciliation distinguishing קומצות from שאינן מקומצות is likewise challenged on the same grounds. A final conclusion is stated as אלא מחוורתא מתניתין דלא כרבי שמעון, that the משנה permits יציקה by a זר while רבי שמעון treats it as invalid, and this מחלוקת continues into the next daf.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions