Menachos 18 - NBTD
00:00 - Good Morning
00:11 - Introduction
01:12 - 17B
02:19 - 18A
17:25 - 18B
27:30 - Have a Wonderful Day!
Quiz - http://Kahoot.MDYdaf.com
Summary
- Good morning רבותי. לעילוי נשמת אמי מורתי בת מרדכי. The text explains *akhilah shelo k’darkah* in מנחות, where מחשבה to consume a מנחה in the wrong manner or time creates פסול questions, and it lays out a three-way set of positions about whether מחשבת “להניח מדמו למחר” is כשר or פסול and whether כרת applies. It then tells an אגדתא about רבי, רבי אלעזר בן שמוע, and יוסף הבבלי that portrays intense אהבת התורה and traces a lone פסול tradition to רבי אליעזר through רבי יהודה בר אילעאי. It proceeds to the משנה about missing steps in preparing a מנחה, develops the rule that repetition in קדשים creates עיכוב, establishes the principle “כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו,” and concludes by weighing the משנה against רבי שמעון’s view that specific עבודות are reserved for כהנים, ending that the משנה is not like רבי שמעון.
- A case of *akhilah shelo k’darkah* occurs when the קמיצה that belongs on the מזבח is instead intended for human eating, or when the שיריים that may be eaten are instead intended for the מזבח, and when קדשי קדשים are thought to be eaten tomorrow despite being permitted only today. A מחלוקת states whether such a מחשבה makes the offering פסול, and another מחלוקת asks whether רבי אליעזר’s פסול rises to a דאורייתא level of כרת. A statement establishes that when מחשבה swaps consumption between אדם and מזבח, no one holds there is כרת.
- A position attributed to תנא קמא holds that the dispute is in *shelo k’darkah* regarding קמיצה intended for human eating, while regarding מחשבה to leave blood overnight דברי הכל כשר. A position attributed to רבי יהודה keeps the dispute in the *shelo k’darkah* case and holds that regarding “להניח” דברי הכל פסול because of a גזירה “מקצת דמו אטו כל דמו,” since leaving all the blood is פסול דאורייתא. A third position attributed to רבי אלעזר holds that even regarding מחשבה about leaving blood overnight, רבי אליעזר פוסל וחכמים מכשירין.
- A teaching of רבי says that when he went “למצות מדותי אצל רבי אלעזר בן שמוע,” he found יוסף הבבלי sitting before him and “והיה חביב לו ביותר עד לאחת.” יוסף הבבלי asked רבי אלעזר בן שמוע, “השוחט את הזבח להניח מדמו למחר מהו,” and he answered “כשר,” and he repeated the same answer at ערבית, שחרית, and צהריים. At מנחה, רבי אלעזר בן שמוע answered “כשר אלא שרבי אליעזר פוסל,” and “צהבו פניו של יוסף הבבלי,” who said that רבי יהודה had taught him פסול and that after searching among תלמידים and not finding agreement, this answer “החזרת לי אבידתי.” רבי אלעזר בן שמוע cried and declared “אשריכם תלמידי חכמים שדברי תורה חביבים עליכם ביותר,” and he recited “מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי.” The גמרא attributes the lineage of that פסול tradition to רבי יהודה בנו של רבי אילעאי and רבי אילעאי תלמידו של רבי אליעזר, explaining why רבי יהודה taught a version tied to רבי אליעזר, and it resolves that even if רבי יהודה taught “דברי הכל פסול,” יוסף’s recovery is that at least “שום פסול בעולם” exists against repeated “כשר כשר כשר.”
- The משנה states that if one did not do יציקה, or did not do בלילה, or did not do פתיתה, or did not do מליחה, or did not do תנופה, or did not do הגשה, or broke it as “פתים מרובות,” or did not do משיחה, the מנחה is כשרה. The גמרא asks “מאי לא יצק” and rejects “לא יצק כלל” because “שנה עליו הכתוב לעכב” applies in קדשים, since the Torah repeats “ויצק עליה שמן” and “ויצקת עליה שמן,” so it interprets “לא יצק” as “לא יצק כהן אלא זר,” meaning a זר performed it and it remains כשר. The flow is clarified with “הך כדאיתא והך כדאיתא,” so “לא יצק” refers to זר performance, while “לא בלל” can mean “לא בלל כלל” and still be כשר.
- A cited הלכה says “ששים נבללים, ששים ואחד אין נבללים,” limiting how much flour can be mixed in the largest bowl in the בית המקדש. A challenge asks “כי אין נבללים מאי הוי” from the משנה’s “לא בלל כשרה,” and רב זירא states “כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו” and “כל שאינו ראוי לבילה מעכבת בו.” The resolution makes mixing non-essential when the מנחה is in a state fit for mixing, but makes the inability to mix itself an impediment.
- A difficulty asks why “או שפצצן פתים מרובות כשרה” is needed when “לא פתת כלל כשרה.” One answer reads “פתים מרובות” as “שריבה בפתיתים,” meaning he made too many small pieces. Another answer keeps “פתים מרובות ממש” as overly large pieces and explains that without proper פתים there is “דלא תורת חלה איכא ולא תורת פתים איכא,” yet the משנה teaches it is still כשר.
- A ברייתא in the name of רבי שמעון says “כל כהן שאינו מודה בעבודה אינו חולק בכהונה,” deriving it from “המקריב את דם השלמים ואת החלב מבני אהרן לו תהיה שוק הימין למנה.” רבי שמעון includes “חמש עשרה עבודות,” listing היציקות, הבלילות, הפסיסות, המליחות, התנופות, ההגשות, הקמיצות, הקטרות, המליקות, הקבלות, הזאות, השקאת סוטה, עריפת עגלה, טהרת מצורע, and נשיאת כפיים, and he applies “עבודה מסורה לבני אהרן” so that denial of any of them removes a כהן’s share. This implies יציקה is an עבודת כהן, conflicting with the משנה’s implication that a זר can perform it and the מנחה remains כשרה.
- A resolution by רב נחמן distinguishes “כאן במנחת כהנים” and “כאן במנחת ישראל,” stating that in מנחת ישראל the כהונה begins at “וקמץ,” so “יציקה ובלילה” before קמיצה are “כשירה בזר,” while in מנחת כהנים the whole process is “מקרביה בה כהונה.” רבא challenges that if יציקה in the non-kemitzah case is learned from the kemitzah case, then “מה התם כשירה בזר אף הכא נמי כשירה בזר,” and an alternate version frames the distinction as “כאן בנקמצות כאן בשאינן נקמצות” but meets the same challenge. The conclusion states “אלא מחוורתא מתניתין דלא כרבי שמעון.”
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions