Menachos 19 - Cycle 14
Summary
- Today's *shiur* learns מסכת מנחות דף יט beginning on דף יח עמוד ב and explains why the רבנן allow יציקה of a קרבן מנחה by a *zar* while רבי שמעון requires a כהן, then tests רבי שמעון’s דרשות from other פסוקים and reframes his מקור as ו' מוסיף על עניין ראשון. The narrative shifts to when תורה and חוקה make details מעכב, how that principle applies to נזיר, תודה, מצורע, יום כיפורים, מנחה, and לחם הפנים, and how מנחה becomes an exception because only מגרשה ומשמנה are מעכב. The *shiur* then places רב and שמואל’s dispute inside the דין of מלוא קומצו and whether repetition in a one-time event teaches לדורות, and it closes with the דין of הגשה and its precise location on the מזבח, plus an ethical application from the דברי ישראל and חשוקי חמד to the שבת table.
- Today's *shiur* states that the תנא of the משנה holds יציקה of the oil of the קרבן מנחה may be done by a *zar* and that רבי שמעון holds it may not be done by a *zar*, and the גמרא establishes that the משנה does not follow רבי שמעון. The גמרא asks מאי טעמא דרבנן and answers from the פסוק ויצק עליה שמן ונתן עליה לבנה והביא אל בני אהרן הכהן וקמץ that מקמיצה ואילך מצות כהונה, so יציקה and בלילה are כשרה בזר. Tosafos says the phrase מקמיצה ואילך is somewhat inaccurate because הגשה and תנופה before קמיצה also require a כהן since anything involving coming close to the מזבח may not be done by a *zar*, and Tosafos explains that the גמרא focuses on the four corresponding עבודות of מנחה that parallel a regular קרבן, קמיצה, קבלה, הולכה, and הקטרה, even though הגשה ותנופה remain limited to כהנים.
- Today's *shiur* presents רבי שמעון’s initial derivation that בני אהרן הכהנים between יציקה and קמיצה teaches מקרא נדרש לפניו ולאחריו so הכהנים applies both to ויצק עליה שמן and to וקמץ. The גמרא challenges whether רבי שמעון holds מקרא נדרש לפניו ולאחריו from a ברייתא on ולקח הכהן מדם החטאת באצבעו ונתן על קרנות המזבח where the תנא קמא learns באצבעו both for קבלה and for נתינה to require the right hand, while רבי שמעון says וכי נאמר יד בקבלה and allows קיבל בשמאל as כשר. Abaye states the מחלוקת is exactly whether to apply במקרא נדרש לפניו ולאחריו, and this shows רבי שמעון does not apply the concept in that case.
- Today's *shiur* says the אחרונים ask why the גמרא does not challenge the חכמים as well, since here the חכמים pull באצבע in two directions but by מנחה they do not extend בני אהרן הכהנים backward to יציקה. The ספר חוט נתן explains that the חכמים apply במקרא נדרש לפניו ולאחריו only when the פסוק can be simply read that way, as with באצבעו between ולקח and ונתן, but they do not apply it to ויצק עליה שמן... והביאה אל בני אהרן הכהנים וקמץ where the simple meaning points to קמיצה and not to יציקה.
- Today's *shiur* says the גמרא redefines רבי שמעון’s reason as the ו' of והביאה being מוסיף על עניין ראשון so the דין of כהן by קמיצה extends to יציקה. The Brisker Rav asks whether ו' מוסיף על עניין ראשון is as if explicit in the תורה or is only a היקש, and he suggests it should be treated as a היקש. The גמרא challenges whether רבי שמעון holds ו' מוסיף using ושחט... והקריבו בני אהרן הכהנים את הדם and notes that if ו' מוסיף controlled the reading then שחיטה should require כהן, but the גמרא answers that שחיטה is linked instead to סמיכה from וסמך... ושחט so just as סמיכה is done by *zarim* so too שחיטה is done by *Yisrael*, and the *shiur* treats this as a potential ראיה for the Brisker Rav that ו' מוסיף functions as a היקש that can be overridden by another היקש.
- Today's *shiur* records the גמרא’s further question that if סמיכה is by the בעלים then perhaps שחיטה should be by the בעלים, and the גמרא rejects it with a קל וחומר that זריקה which effects כפרה does not require the owner, so שחיטה which is not עיקר כפרה certainly does not. The גמרא addresses the objection of אין דנים אפשר משאי אפשר by saying גלי רחמנא ביום כיפורים where the תורה requires the כהן גדול as owner to do שחיטה of his פר, and from there the גמרא infers that שחיטה בעלמא does not require the owner. The קרן אורה asks how the הוה אמינא compares סמיכה, which is ידו ולא יד שלוחו, to שחיטה which works through שליחות as shown by ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל between הערבים and the דרשה מכאן שלוחו של אדם כמותו, and he answers that the פסוק about כלל ישראל is קרבן פסח where there is no סמיכה, while other קרבנות with סמיכה might have prompted the comparison, or that the comparison could mean an appointed שליח of the owner.
- Today's *shiur* says the גמרא concludes שחיטה does not need to be done by the owners, yet many places in ש״ס say the owner should ideally do it. The ראשונים explain either that if possible it should be done by the owners, or that the owner must at least appoint a שליח and not merely rely on others. The אחרונים quote the זוהר that the כהן should not שחט and offer explanations that it refers to a קרבן יחיד where responsibility is on the owner who should appoint a שליח but not a כהן, or that a כהן may שחט but may not wear בגדי כהונה while doing so because בגדי כהונה are שעטנז and only עבודות requiring כהונה override that איסור, whereas שחיטה does not require כהונה.
- Today's *shiur* brings רבא’s rule that wherever the תורה says תורה וחוקה it is לעכב and initially assumes both words are needed, as with פרה אדומה opening with זאת חוקת התורה. The גמרא challenges from נזיר where only תורה appears in זאת תורת הנזיר and yet רב says תנופה בנזיר מעכבת, and it answers that כפי נדרו אשר ידור כן יעשה על תורת נזרו makes it as if חוקה is written. The גמרא challenges from תודה where only תורה appears and yet four loaves sets are מעכבי זה את זה, and it answers that תודה is linked to נזיר through השלמים לרבות שלמי נזיר. The גמרא challenges from מצורע where only תורה appears and yet the four items are מעכבי זה את זה, and it answers that זאת תהיה תורת מצורע, with תהיה, is as if חוקה is written; it then challenges from יום כיפורים where only חוקה appears and yet שני שעירי יום הכיפורים מעכבים זה את זה, and it revises to say either תורה or חוקה can make details מעכב, while other קרבנות may have תורה without being מעכב.
- Today's *shiur* says the גמרא applies חוקה to מנחה from כל זכר בבני אהרן יאכלנה חוק עולם לדורותיכם and then cites רב that כל מקום ששנה הכתוב בתורת מנחה אינה אלא לעכב, but the גמרא answers that the חוקה there is written about אכילה and not necessarily other הלכות. The גמרא challenges from לחם הפנים where חק עולם is also written about אכילה and yet the משנה teaches שני סדרים, שני בזיכים, and the relationship between them are all מעכבים זה את זה, and the גמרא concludes that when חוקה is written by אכילה it can refer to all the matters. The גמרא then explains that מנחה is the exception because the פסוק והקטיר הכהן את אזכרתה מגרשה ומשמנה teaches that specifically grits and oil are מעכבין and אין דבר אחר מעכב.
- Today's *shiur* returns with גופא that רב teaches כל מקום שחיסר לך הכתוב בתורת מנחה, meaning where the תורה repeats in the laws of מנחה, it is לעכב, while שמואל says only גירשה ושמנה are מעכבין and nothing else is. The גמרא rejects the idea that שמואל ignores repetition entirely and concludes that wherever the תורה repeats a law it is certainly מעכב, and the dispute here is specifically about מלוא קומצו. The ברייתא derives from וקמץ משם מלוא קומצו alongside והרים ממנו בקומצו that one may not make a measuring device for the קומץ, and Tosafos explains this as forbidding even כלי assistance in doing קמיצה.
- Today's *shiur* says רב treats וימלא כפו ממנו from the eighth day of the מילואים as a repetition that enforces hand-performance for קמיצה, while שמואל says דורות משעה לא ילפינן so that one-time event does not teach future generations. The גמרא challenges שמואל from מסכת זבחים דף פח עמוד א where שמואל allows a כלי לח used for holding, not measuring, to sanctify dry items, deriving it from the נשיאים’s inauguration offerings described in פרשת נשא with קערת כסף and מזרק being מלאים סולת בלולה בשמן. Tosafos asks why this is not blocked by שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין given the repeated verses, and the answers given are that the rule applies to separate places in the תורה rather than repetition within one topic, or that it does not apply to a one-time event; the גמרא answers that this case is different because the תורה repeated it many times, showing intent to teach beyond that שעה.
- Today's *shiur* brings Rav Kahana and Assi asking how repetition can imply עיכוב when הגשה is repeated yet the משנה rules לא הגיש כשרה. The גמרא answers that the פסוק זאת תורת המנחה הקרב אותה בני אהרן לפני ה' אל פני המזבח is not repetition for עיכוב but establishes the place of הגשה. The ברייתא derives that לפני ה' implies west and אל פני המזבח implies south and reconciles them as מגישה בקרן דרומית מערבית, and it teaches כנגד חוגו של קרן ודיו, with the *shiur* explaining that it can mean the כלי may touch even if the מנחה itself does not touch, and it also cites a תורת כהנים reading that the corner suffices instead of doing two placements.
- Today's *shiur* presents רבי אלעזר who applies a rule that when two פסוקים conflict one prefers the reading that fulfills both, and he concludes that placing at the south fulfills both before Hashem and facing the מזבח. The גמרא explains through רב אשי that רבי אלעזר assumes the entire מזבח stands in the north so the south face of the מזבח aligns directly with the entrance and thus can satisfy both לפני ה' and אל פני המזבח, while the other view requires the southwest corner because the מזבח is not entirely in the north.
- Today's *shiur* quotes the ספר דברי ישראל from the Modzitzer Rebbe that שולחנו של אדם is like the מזבח, so just as the כהנים performed הגשה, the most important person at the table should bring the food to the table on שבת and יום טוב. The חשוקי חמד explains that הגשה expresses הכנעה and humility and a willingness to do עבודת השם personally rather than relying on others, and it applies that the host should personally show the importance of סעודת שבת and of having guests at the שבת table.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions