Menachos 20 - Cycle 14
Summary
- Today’s שיעור learns מסכת מנחות דף כ, beginning on דף יט עמוד ב at מתקיף לה רב פפא, and challenges רב’s rule that only a הלכה repeated twice in the תורה is essential for a קרבן מנחה. The גמרא brings a ברייתא where רבי יהודה and רבי שמעון derive that מלח is indispensable for קרבנות from the language of *berit* and from a comparison to כהונה, while later Amoraim reconcile this with רב by reading the משנה as validating an unsalted offering or by treating *berit* as the equivalent of repetition. The שיעור develops how the פסוקים define which items require מליחה, extends the requirement to many קרבנות via “על כל קרבנך תקריב מלח,” excludes דם through “מעל מנחתך,” and then revisits whether עצים are called קרבן, concluding that according to רבי they are a קרבן with full מנחה-like requirements so “עצים” must be removed from the earlier assumption.
- Today’s learning opens with רב פפא challenging רב’s rule that only laws repeated in the תורה are מעכב for a מנחה. Rav Pappa argues that מלח is not repeated and yet is treated as essential, based on the פסוק “ברית מלח עולם היא לפני ה׳ לך ולזרעך אתך” and the דרשה “שתהא ברית אמורה במלח,” requiring salt on every קרבן. Rabbi Yehuda states this requirement, and Rabbi Shimon derives it by comparing “ברית מלח עולם” to “ברית כהונת עולם,” concluding that just as קרבנות are impossible without כהונה, they are impossible without מלח.
- Rashi explains that Rabbi Yehuda and Rabbi Shimon do not disagree about the הלכה and only differ in how they derive the essentiality of salt. The כסף משנה has a different *girsa* and understands “מלח ברית ולא ברית מלח,” attributing it to קרבן מנחות, and reads the מחלוקת as רבי יהודה limiting the essential salt requirement to a קרבן מנחה while רבי שמעון applies it to all קרבנות through the linkage to כהונה. The משך חכמה explains a further נפקא מינה regarding a במה: Rabbi Yehuda’s קרבן-centered view requires salt even for קרבנות offered on a במה, while Rabbi Shimon’s כהונה-based view implies that where a כהן is not required on a במה, salt would also not be required.
- Rav Yosef answers that רב follows the תנא of the משנה that rules “דלא מלח כשר,” so unsalted remains כשר, and the earlier *gezeira shava* teaches only that the salt comes משל ציבור rather than proving the offering is invalid without salt. Abaye challenges this reading by comparing “לא מלח” to “לא יצק,” since “לא יצק” cannot mean יציקה was entirely omitted and is therefore explained as not done by a כהן but by a זר, which would suggest “לא מלח” should similarly mean not done by a כהן. Rav Yosef rejects that as implausible because מליחה is done on top of the מזבח, and “וכי סלקא דעתך שזר קרב לגבי מזבח,” so a זר cannot perform the salting, and alternative possibilities like salting elsewhere and throwing the מנחה are treated as not *derekh kavod* and practically unworkable.
- The שפת אמת asks how the משנה can validate a מנחה without salt if the תורה commands salting, in light of the rule “כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עבד לא מהני.” The שפת אמת answers that in קדשים the controlling rule is “שנה עליו הכתוב לעכב,” and therefore other ש״ס principles like “אי עבד לא מהני” do not apply in the same way when the Torah did not repeat the requirement as an מעכב element.
- The גמרא gives another reconciliation: since salt is described with the term *berit*, it is “כמאן דתנא ביה קרא דמי,” as if repeated, and therefore treated as highly significant. The שיעור cites a מדרש brought by Rashi and Ramban that “ברית כרותה למלח מששת ימי בראשית,” connecting salt to the מים תחתונים that sought closeness to Hashem and received a place on the מזבח through מלח and through ניסוך המים on סוכות. The שיעור adds that salting enhances the קרבן by presenting it in the nicest way, the Rambam in מורה נבוכים links salt to distancing Israel from idolatrous practices of sweet offerings in light of “כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה׳,” and the חינוך ties salt to preservation as a symbol of survival sought through the זכות of קרבנות.
- Based on the salt requirement for קרבנות, the רמ״א in אורח חיים סימן קס״ז סעיף ה׳ rules “מצוה להביא על כל שלחן מלח קודם שיבצע כי השלחן דומה למזבח,” and the משנה ברורה frames eating as service of Hashem, supporting salt on the table. The שיעור describes a מנהג to dip bread in salt three times על פי קבלה, and reports a מנהג that from the second night of פסח some carry salt in a pocket for protection. The שיעור rejects using sugar in place of salt for מליחת meat to extract blood and notes that although the מנחת חינוך in מצוה קי״ט writes “וגם הסוכר מין מלח הוא אלא מתוק,” a קרבן cannot use sugar because of “כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה להשם,” and the halachic requirement for salting meat is specifically with salt. The כף החיים says that if there is no salt to dip bread into, one should rub bread on bread because modern bread is baked with salt, and the חתם סופר reports a practice of not having salt on the table Friday night, reasoning that salting of איברים ופדרים on the מזבח was not done then since שבת עבודה was limited to what was necessary.
- The גמרא challenges the claim that salt is not repeated by citing “וכל קרבן מנחתך במלח תמלח… על כל קרבנך תקריב מלח,” and the רש״ש notes an additional repetition in “במלח תמלח.” The גמרא answers that the phrasing is needed for a ברייתא: without “מנחה,” one might include עצים and דם since they are called קרבן, so “מנחה” limits the rule to items like a מנחה for which “האחרים באין חוב לה,” namely needing עצים to burn it. The ברייתא then considers extending the rule from “מנחה מיוחדת שמתרת” to include דם because it is מתיר for אימורים, but excludes blood through “מעל מנחתך” meaning “ולא מעל דמך.” The ברייתא further teaches that not the whole מנחה needs salt: “קרבן” identifies the קומץ as requiring salt while “ואין המנחה טעונה מלח” refers to the שירים, and it then includes לבונה because “שבאה עמה בכלי אחד,” with the רשב״א explaining either that laws of קומץ extend to לבונה because they share one כלי or that לבונה is treated as akin to the קומץ in defining the מנחה.
- The ברייתא derives that many offerings require salt—לבונה הבאה בפני עצמה, לבונה הבאה בבזיכין, קטורת, מנחת כהנים, מנחת כהן משיח, מנחת נסכים, אימורי חטאת ואשם, אימורי קדשי קדשים וקדשים קלים, אברי עולה, and עולה העוף—from “על כל קרבנך תקריב מלח.” The גמרא frames “קרבן… מנחה” as כלל ופרט that would otherwise limit the rule, but “על כל קרבנך” acts as a חזר וכלל creating a כלל ופרט וכלל that includes anything כעין הפרט, defined as items for which “האחרים באים חובה לו,” identified specifically as needing עצים. The גמרא rejects including דם via נסכים because “נסכים בהדי אימורים הוא דאתא,” describing נסכים as שתיה alongside אימורים as אכילה, while also presenting a competing concept that נסכים can express שמחה over כפרה gained through דם, including an interpretation attributed to the קלויזנבורגר רבי זצ״ל about “יום שמיני עצרת החג הזה” as a sign of Hashem’s love confirming acceptance. The בריסקער רב raises that even if אימורים are lost and the קרבן remains כשר, נסכים are still brought because the אימורים existed at the time the קרבן was offered.
- The שיעור notes that the Rambam in הלכות איסורי מזבח פרק ה הלכה יב rules that one who brings a קרבן without salt receives מלקות, and later authorities ask why this is not a לאו שאין בו מעשה. The explanation given is that burning the קרבן without salt constitutes a פסול הקטרה, so the act of הקטרה is performed improperly and is treated as an actionable violation. The גמרא distinguishes why לבונה requires salt while נסכים do not: לבונה “באה עמה בכלי אחד,” while נסכים do not come in the same כלי, and עצים are treated as universally necessary for burning all קרבנות and therefore support the broader inclusion.
- The g’mara revisits the exclusion “מעל מנחתך ולא מעל דמך” and questions why the exclusion targets דם rather than איברים. It argues that איברים resemble the קומץ across the סימן אשבג תמי: “אחרים באים חובה כמותו,” “אישים כמותו,” “בחוץ כמותו,” “נותר כמותו,” “טומאה כמותו,” and “מעילה כמותו,” while דם shares only “מתיר כמותו” and “נפסל בשקיעת החמה.” The g’mara nevertheless explains that even with fewer points, the qualitative resemblance of blood’s role could drive a הוה אמינא to include it, and the שיעור raises an אחרונים debate about whether זריקת הדם’s timing is tied to the day of שחיטה or to being before שקיעה, noting a potential נפקא מינה under רבינו תם’s two שקיעות.
- The ברייתא initially assumes that without “מנחה” one would include עצים and דם in the salting requirement because they are called קרבן, and the גמרא asks who holds that עצים are called קרבן and answers that it is רבי. The גמרא then asks that according to רבי, do עצים require salt, and cites a ברייתא deriving from “ונפש כי תקריב קרבן” that people can donate a “קרבן עצים,” requiring “שני גזירים,” as supported by “והגורלות הפלנו על קרבן העצים” in נחמיה. Rabbi states “עצים קרבן מנחה הן,” so they require salt and הגשה, Ravah adds that according to רבי they require קמיצה, and Rav Pappa adds “לרבי עצים צריכים עצים.” The g’mara therefore concludes “סמי מכאן עצים,” removing עצים from the earlier claim that they would not require salt, since according to רבי they do.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions