Menachos Daf 19 - What is Me'akeiv
Summary
- An opening frames the learning as מנחות דף י״ט, with sponsorships stated לעילוי נשמת גולדה בת שמחה עליה השלום and אברהם בן יונתן יהודה אמרי Callendar, and then the שיעור develops the sugya of whether *yetzikah* is כשרה בזר and what each side’s דרשות are. The narrative moves to testing and repeatedly revising Rav’s rule that “תורה” and “חוקה” signal a דין is מעכב, bringing seven challenges and narrowing the rule through examples like נזיר, תודה, מצורע, יום הכיפורים, and לחם הפנים, with a special limitation for מנחה. The final portion returns to what is מעכב in a מנחה through the dispute of Rav and Shmuel, challenges whether Shmuel learns דורות משעה, and concludes with a ברייתא that uses “לפני ה׳” and “אל פני המזבח” to locate the place of הגשה at the קרן דרומית מערבית.
- A speaker states the דף as מנחות דף י״ט and locates the learning on דף י״ח עמוד ב three lines from the end at “מאי טעמא דרבנן.” A sponsorship is credited to Dr. David Lander in honor of his five children and לעילוי נשמת his mother גולדה בת שמחה עליה השלום הנשמה שתהא לה עליה, and another sponsorship is credited to Isaac Callendar לעילוי נשמת his father אברהם בן יונתן יהודה אמרי Callendar with the יארצייט noted as Monday הנשמה שתהא לו עליה.
- A prior מחלוקת is recalled about whether *yetzikah* is כשרה בזר, defined as pouring the extra oil on the מנחה. The רבנן permit *yetzikah* by a זר from the פסוק “ויצק עליה שמן ונתן עליה לבנה והביאה אל בני אהרן הכהנים וקמץ,” deriving “מקמיצה ואילך מצות כהונה” and concluding that *yetzikah* and *belilah* are כשרה בזר. Tosafos (back on דף ט עמוד א) is cited that this is “לאו דוקא” because הגשה and תנופה before קמיצה also require a כהן since a זר cannot approach the מזבח, and the “ד׳ עבודות” framework excludes הגשה and תנופה.
- רבי שמעון is first presented as reading “בני אהרן הכהנים” as “מקרא נדרש לפניו ולאחריו,” applying it both to “ויצק עליה שמן” and to “וקמץ.” The גמרא challenges whether רבי שמעון holds that method from a ברייתא on “ולקח הכהן מדם החטאת באצבעו ונתן על קרנות המזבח,” where the תנא קמא would extend “באצבעו” to both קבלה and נתינה, but רבי שמעון says “וכי נאמר יד בקבלה” and rules “קיבל בשמאל כשר,” limiting “באצבעו” to what follows. Abaye attributes the dispute to whether “מקרא נדרש לפניו ולאחריו,” and this creates a difficulty for רבי שמעון’s מקור for פסול זר in *yetzikah*. The חק נתן explains a distinction for חכמים that “מקרא נדרש לפניו ולאחריו” applies when the פסוק can read כפשוטו either way, whereas “ויצק… והביאה אל בני אהרן” reads simply as introducing the כהן only after *yetzikah*, leaving רבי שמעון with the internal inconsistency.
- The גמרא resolves that רבי שמעון derives the כהונה requirement for *yetzikah* from “והביאה,” using “ו׳ מוסיף על ענין ראשון” to connect the earlier act to the later כהונה context. Rashi is cited as asking why this does not force רבי שמעון to require ימין for קבלה via “ולקח… באצבעו ונתן,” and Rashi answers that “באצבעו ונתן” creates a “הפסק ענין” so the ו׳ lacks power to attach backward. The גמרא then challenges whether רבי שמעון truly applies “ו׳ מוסיף על ענין ראשון” from the עולה פסוק “ושחט… והקריבו בני אהרן הכהנים את הדם,” which yields the standard rule that שחיטה is כשרה בזר, and answers that “וסמך ושחט” creates a היקש: “מה סמיכה בזר אף שחיטה בזר.” The שיטה מקובצת is cited that רבי שמעון applies “ו׳ מוסיף” more aggressively than others, sometimes even נגד הסברא, but not against an explicit counter-דרשה.
- A further challenge argues that if שחיטה is learned from סמיכה then “מה סמיכה בבעלים אף שחיטה בבעלים,” and the response rejects this by קל וחומר from זריקה: “ומה זריקה דעיקר כפרה לא בעי בעלים, שחיטה דלאו עיקר כפרה לא כל שכן.” A possible objection of “אין דנין אפשר משאי אפשר” is raised and then answered from the Yom Kippur bull: “ושחט את פר החטאת אשר לו,” which implies “מכלל דשחיטה דעלמא לא בעינן בעלים.” The טהרת הקודש questions why this cannot mean other שחיטות require בעלים only as a non-מעכב מצוה, and answers that “שחיטה שלא בבעלים” would be assumed מעכב because without שחיטה the זבח is פסול. A separate note reports a מחלוקת in מסכת יומא whether “שחיטת פר של כהן גדול ביום הכיפורים” is כשרה בזר, and the presentation reads the sugya as assuming for רבי שמעון that it is פסול if done by a זר.
- Rav is quoted: “כל מקום שנאמר תורה וחוקה אינו אלא לעכב,” with an initial assumption that “תרתי בעינן” like “זאת חוקת התורה” by פרה אדומה. A סימן “נטציעקמ״ל” is given for the seven challenges. The first challenge cites נזיר where only “תורה” appears (“זאת תורת הנזיר”) yet Rav says “תנופה בנזיר מעכבת,” and the answer derives עיכוב from “כן יעשה” as if “חוקה” were written. The second challenge cites תודה where only “תורה” appears yet “ארבעה שבבתודה מעכבין זה את זה,” and the answer says “תודה דאיתקש לנזיר” via “שלמיו לרבות שלמי נזיר.” The צדי challenge cites מצורע where only “תורה” appears yet “ארבעה מינים שבמצורע מעכבין זה את זה,” and the answer derives עיכוב from “זאת תהיה תורת המצורע,” treating “תהיה” as “חוקה.” The next challenge cites יום הכיפורים where only “חוקה” appears yet “שני שעירי יום הכיפורים מעכבין זה את זה,” and the rule is revised to “אלא או תורה או חוקה.” The קוף challenge cites “שאר קרבנות” with “וזאת התורה לעולה…” that are not made universally מעכב, and the rule is revised again so “תורה בעי חוקה וחוקה לא בעי תורה,” and Rav is reinterpreted as warning that תורה alone is not enough unless “כתיב חוקה ואי לא לא.” A further challenge cites מנחה where “חוקה” appears in “כל זכר בבני אהרן יאכלנה חוק עולם לדורותיכם,” alongside Rav’s statement “כל מקום שהחזיר הכתוב בתורת מנחה אינו אלא לעכב,” and the answer limits “חוקה” there to אכילה rather than הקרבה. A final challenge brings לחם הפנים where “חוק עולם” is also on אכילה yet the משנה says “שני סדרים… שני בזיכין… הסדרים והבזיכין מעכבין זה את זה,” establishing the principle “כל היכא דכתיב אאכילה אכולא מילתא כתיבא,” and then distinguishes מנחה with a special מיעוט from “מגרשה ומשמנה” teaching “גרש ושמן מעכבין ואין דבר אחר מעכב.”
- Rav is restated: “כל מקום ששנה לך הכתוב בתורת מנחה אינו אלא לעכב,” and Shmuel says “גרש ושמן מעכבין ואין דבר אחר מעכב.” The גמרא challenges whether Shmuel denies the general rule that repetition makes a דין מעכב, and it reframes their dispute as focusing on “מלא קומצו” versus “בקומצו.” A ברייתא teaches that the language difference means “שלא יעשה מדה לקומץ,” requiring the קמיצה be done with the hand rather than a measuring כלי, and Rav treats “וימלא כפו” as repetition that makes this מעכב while Shmuel rejects learning “דורות משעה,” viewing the מילואים reference as only לשעה. A counterproof is brought from Shmuel’s ruling on כלי לח and מזרקות being able to be מקדש יבש, derived from “שניהם מלאים סולת” by the נשיאים, and the resolution says this is different because the תורה repeats it “תריסר זימנין,” allowing learning to דורות.
- Rav is challenged by Rav Kahana and Rav Asi from הגשה, since the תורה repeats formulations yet the משנה rules “לא הגיש כשרה.” The answer says “ההוא לקבוע לו מקום הוא דאתא,” and a ברייתא derives the location from “לפני ה׳” and “אל פני המזבח,” resolving the tension by placing the הגשה at “קרן דרומית מערבית כנגד חודה של קרן ודיו.” רבי אלעזר adds a reconciliation rule that prefers the reading that “מקיים עצמו ומקיים חברו” over one that “מבטל חברו,” and Rav Ashi explains that the תנא assumes “כוליה מזבח בצפון קאי,” making the south side still “לפני ה׳.”
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions