Menachos Daf 22 - Mixture of Korbanos
Summary
- Today's שיעור on מנחות דף כ"ב עמוד א' explains why the עצים and אש used on the מזבח come משל ציבור, presents two תנאִים who derive different halachos from the פסוק linking האישים, האש, and המזבח, and then moves to a משנה about תערובת of a קומץ with other מנחות and the resulting מחלוקת between תנא קמא and רבי יהודה. The גמרא connects the מנחה תערובת dispute to the זבחים dispute about דם mixed with מים, יין, or other דם, framing it as a broader argument between רבי יהודה and חכמים about whether מין במינו is בטל and whether עולין are מבטלין. The shiur also brings later explanations and applications from the ראב"ן, מקדש דוד, חזון נחום, the ר"ן in נדרים, and an analogy to the dispute about writing over Hashem’s Name, and it concludes with רבא’s resolution of רבי יהודה’s position in a case of מין במינו plus דבר אחר.
- Today's שיעור is sponsored by Dr. David Leder in honor of his wife and children and לעילוי נשמת his mother גולדה בת שמחה עליה השלום נשמתה שתהא לה עליה. The learning begins on the third line of דף כ"ב עמוד א' at והעצים דפשיטא ליה לתנא.
- The גמרא asks how it is known that עצים are paid for by the ציבור and brings a ברייתא that rejects the idea that one who says הרי עלי עולה supplies his own עצים like נסכים. Rabbi אלעזר בר רבי שמעון derives from על האישים אשר על האש אשר על המזבח that עצים and אש share the status of the מזבח, and therefore just as the מזבח is של ציבור, so are עצים and אש. The shiur cites the ר"ש משאנץ that the מזבח is known to be bought by funds דוד המלך collected from all the שבטים.
- The shiur presents the ראב"ן’s תשובה that bringing a בכור בהמה טהורה בזמן הזה fails if a יחיד builds a מזבח, because it becomes a במה, and anything that is not נדר ונדבה cannot be brought on a במה. The ראב"ן reads רבי יהושע’s מקריבים אף על פי שאין בית as applying to a מזבח של ציבור built by בני הגולה, and the shiur infers from this that “מזבח משל ציבור” is מעכב, so a privately funded structure lacks דין מזבח. The מקדש דוד distinguishes between the קרבן itself, where lack of ציבור ownership is מעכב, and מכשירי קרבן like בגדי כהונה and עצים, where he claims non-ציבור funding is not מעכב, while the shiur challenges that implication from the ראב"ן’s logic. The חזון נחום explains that the absence of ריח ניחוח is a חיסרון only by קרבנות חובה, while נדרים ונדבות brought on a במה lack that דין and therefore differ in their permissibility framework.
- The shiur cites the Brisker Rav that it is difficult to speak of אש as “משל ציבור” or “משל יחיד” because fire has no substantive ownership, and it compares this to the זבחים requirement of אש שלא נשתמש בה הדיוט, interpreted as requiring brand-new stones used to generate the fire. Rabbi אלעזר בן שמוע reads the היקש differently, deriving that just as a מזבח is something not used by a הדיוט, so too עצים and אש must be not used by a הדיוט. The shiur cites a משנה in מידות that the אבנים of the מזבח come from קרקע בתולה and brings אילת השחר’s questions about what counts as “use” and whether פסול affects only a used stone or the entire מזבח.
- The גמרא asks מאי בינייהו between Rabbi אלעזר בר רבי שמעון and Rabbi אלעזר בן שמוע and answers that the difference is חדתי, whether the materials must be new. The shiur notes that an obvious difference would be whether a יחיד may fund the עצים, and it quotes the יד דוד that even Rabbi אלעזר בן שמוע agrees the עצים are משל ציבור, but holds that this is known from elsewhere and the היקש teaches only שלא נשתמש בהן הדיוט. The shiur explains that on this approach the only practical נפקא מינה is whether the items must be brand new.
- The גמרא challenges the “new” requirement from ויאמר ארונה אל דוד ... והמוריגים וכלי הבקר לעצים and answers that the items were still חדתי despite being fashioned. The shiur aligns this with the זבחים מחלוקת אביי ורבא about whether a במה also requires “new,” explaining that the גמרא here assumes like רבא that it was new. The גמרא defines מוריגים as מיטה של טרבל and then as עיזא דקורקסה used for threshing, and Rav Yosef brings a פסוק in ישעיהו הנה שמתיך למורג חרוץ חדש בעל פיפיות תדוש הרים to link מורג to דישה.
- The משנה rules that if a קומץ is mixed with another קומץ, or with מנחת כהנים, or with מנחת כהן משיח, or with מנחת נסכים, the mixture is כשרה. The shiur cites the רמב"ם in הלכות פסולי המוקדשין פרק י"א הלכה י"א that one is מקטיר שניהם כאחת because שמן absorption between parts would distort the proper distribution if separated. Rabbi יהודה rules that a mix involving מנחת כהן משיח with מנחת נסכים is פסולה because שזו בלילתה עבה וזו בלילתה רכה והן בולעות זו מזו, and רש"י explains that absorption creates a ריבה שמנה in one and a חסר שמנה in the other, ruining both by upsetting the oil-to-flour ratio.
- The גמרא brings the זבחים משנה that דם שנתערב במים is כשר if יש בו מראית דם, and that mixing with יין is evaluated by רואין אותו כאילו הוא מים to test whether dilution would remove the blood appearance. The משנה also says that mixing with דם בהמה or דם חיה is judged by treating the חולין blood as water, and the shiur notes רש"י that this can be כשר even if there is more דם חולין than דם קדשים. The shiur cites תוספות in זבחים דף ע"ז questioning מעלה חולין בעזרה and answers that the זריקה is done לשם the כשר דם and that the prohibition is only when one brings חולין improperly, or that the משנה follows the view that חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא.
- Rabbi יהודה in זבחים says the mixture remains כשר because אין דם מבטל דם, even if one drop of דם קדשים falls into much דם חולין. Rabbi יוחנן states that both רבי יהודה and חכמים derive their views from the same פסוק about mixing דם הפר and דם השעיר and sprinkling on the מזבח הזהב, since the mixture is still called דם השעיר despite the larger volume of דם הפר. The חכמים derive מכאן לעולים שאין מבטלין זה את זה, while רבי יהודה derives מכאן למין במינו שאינו בטל, producing a double opposition where חכמים deny מין במינו אינו בטל but accept no-bittul among עולים, and רבי יהודה accepts מין במינו אינו בטל but allows bittul among עולים in relevant cases.
- The גמרא challenges the חכמים that perhaps the non-bittul comes from מין במינו rather than עולים, and answers that the תורה chose a case of עולים, making that inference more plausible, but then leaves the possibility that both conditions are needed as קשיא. The גמרא similarly challenges רבי יהודה that perhaps the non-bittul comes from עולים rather than מין במינו, answers that the תורה chose a case of מין במינו, and again leaves the “both conditions” possibility as קשיא. The shiur cites the רשב"ם in בבא בתרא דף נ"ב בשם רבינו חננאל that קשיא is weaker than תיובתא, and the רשב"ם’s own view that the difference reflects source-type rather than strength.
- The shiur brings the ר"ן in נדרים that bittul reflects opposition where one dominates, while מין במינו lacks opposition and instead enhances, so רבי יהודה holds physical sameness prevents bittul. The חכמים treat the halachic identity as determinative, so איסור versus היתר remains a conflict even if physically similar, and equivalence that removes opposition explains when non-bittul applies. The shiur connects this to the principle of דבר שיש לו מתירין not becoming בטל because its halachic status is not fully opposed to היתר.
- The shiur cites the מחלוקת רבי יהודה and חכמים about a סופר who intended to write יהודה but omitted the ד and produced Hashem’s Name without לשמה, where רבי יהודה says מעביר עליו קולמוס ומקדשו and חכמים say אין השם מן המובחר. The נודע ביהודה in אורח חיים מהדורא קמא סימן א rejects the claim that writing over invalid writing creates a חציצה that leaves the letters “פורחות באויר,” arguing that such a theory would invalidate even writing over valid writing. The shiur reports אחרונים who explain the שואל via the same רבי יהודה–חכמים axis, with רבי יהודה focusing on physical sameness so “ink on ink” is not a חציצה, and חכמים focusing on halachic פסול versus כשר, while accepting that כתב כשר over כתב כשר is a halachic מין במינו and does not create a חציצה.
- The גמרא challenges רבי יוחנן’s attribution to רבי יהודה of מין במינו אינו בטל from רבי יהודה’s פסול ruling in מנחת כהן משיח mixed with מנחת נסכים due to absorption. רבא answers that רבי יהודה holds that when there is מין במינו plus דבר אחר, one removes the מינו “as if it is not there,” and the אינו מינו becomes רבה עליו ומבטלו. The shiur applies this to the oil absorbed into the קומץ, where the oil-to-oil sameness is set aside, leaving flour as the opposing majority that can be מבטל the absorbed oil, producing the practical פסול of distorted שמן ratios.
- The shiur notes that tomorrow אלישע will give the דף locally while the speaker gives it in Chicago, and it ends with well-wishes for the day.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions