Menachos 25
Summary
- A new משנה rules that if the קומץ becomes טמא and is still burned on the מזבח, the ציץ is מרצה and the שיריים are allowed to be eaten, but if the קומץ was taken out of the עזרה and then offered, the ציץ is not מרצה because the ציץ is מרצה on טומאה and not on יצא. The גמרא derives the scope of “ונשא אהרן את עון הקדשים” by excluding פיגול and נותר from רצוי, and it tests alternative “עונות” such as יצא, שמאל, and בעל מום before returning to טומאה as the fit case. Later ברייתות about דם שנטמא and זריקה create contradictions about whether רצוי depends on שוגג versus מזיד, and the sugya resolves them through differing תנאים and through distinctions between the status of the טומאה and the act of זריקה, with further proofs about whether the ציץ is מרצה on אכילות.
- A new משנה says that if the קומץ became טמא and he offered it, the ציץ is מרצה and that allows the שיריים to be eaten. A new משנה says that if the קומץ went out of the עזרה and he offered it, אין ציץ מרצה. A new משנה gives the rule that the ציץ is מרצה on טמא and is not מרצה on יצא.
- A ברייתא learns from “ונשא אהרן את עון הקדשים” that the כהן גדול bears a sin of קדשים through the ציץ. A ברייתא rejects *pigul* because the Torah says “לא יחשב,” and it rejects *notar* because the Torah says “לא ירצה,” so the ברייתא identifies the עון as טומאה because it is “שהותרה מכללו בציבור.” Rav Zeira proposes עון יצא because it is “שהותרה מכללו בבמה,” and Abaye answers from “לרצונם להם לפני ה׳” that only an עון that is “לפני ה׳” is included and יצא is excluded. Rav Ila proposes עון שמאל because there is a היתר on יום כיפור, and Abaye answers that “עון” means “עון שהיה בו ודחיה,” excluding יום כיפור where עבודה in שמאל is “הכשרה בשמאל” and is done properly *lechatchila*. Rav Ashi answers that the verse implies “עון הקדשים ולא עון המקדישין,” so the ציץ relates to a defect in the קדשים itself and not to a fault caused by the כהנים such as שמאל. Rav Simai bar Rav Idi of Rav Ashi, and some say Rav Simai bar Rav Ashi, proposes עון בעל מום because “שהותרה מכללו בעופות” with “תמימות וזכרות בבהמה ואין תמימות וזכרות בעופות,” and he is answered from “לא ירצה כי לא לרצון יהיה לכם,” which fixes the exclusion and returns the focus to טומאה.
- A ברייתא says that דם שנטמא and was thrown has רצוי in a יחיד only when the זריקה is בשוגג, and it has no רצוי when the זריקה is במזיד. A ברייתא says that in ציבור, whether בשוגג or במזיד, הורצה. A ברייתא says that with קרבנות of *ovdei kochavim*, whether בשוגג, במזיד, באונס, or ברצון, לא הורצה.
- A second ברייתא states that the ציץ is מרצה on דם, בשר, and חלב that became טמא, “בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון בין ביחיד בין בציבור,” creating a contradiction with the earlier ברייתא that distinguishes between שוגג and מזיד in יחיד. Rav Yosef resolves it by attributing one ברייתא to Rabbi Yosi and one to the רבנן, tying it to the dispute about separating תרומה מן הטמא על הטהור where the רבנן validate only בשוגג while Rabbi Yosi validates even במזיד. The גמרא challenges whether Rabbi Yosi holds the ציץ is מרצה on אכילות, citing a dispute between Rabbi Elazar and Rabbi Yosi about whether the ציץ is מרצה on what is eaten, and it suggests reversing the attributions. Rav Shisha rejects the reversal through a long ברייתא about liability for eating קדשים in טומאה and the rule of “שעת הכושר,” where בשר that became טמא before זריקת דמים still creates liability after זריקה “מפני שהציץ מרצה,” and the same ברייתא implies “נטמא אין יוצא לא.” The גמרא identifies the view that “אין זריקה מועלת ליוצא” as Rabbi Eliezer and concludes that the ברייתא that says the ציץ is מרצה על האכילות aligns with Rabbi Eliezer, so the earlier attempt to swap Rabbi Elazar and Rabbi Yosi cannot stand.
- Rav Chisda resolves that there is no contradiction by reading the second ברייתא as Rabbi Eliezer and the first as the רבנן. The גמרא challenges whether Rabbi Eliezer is also the one who does not impose a penalty for מזיד, and it answers that Rabbi Eliezer explicitly says about תרומה that “בין בשוגג בין במזיד תרומתו תרומה,” and the גמרא maintains that otherwise the ברייתא would have no author. Ravina offers another resolution by distinguishing between the tumah-status and the act of זריקה, saying that טומאתו is הורצה whether בשוגג or במזיד, while זריקתו is הורצה only בשוגג and not במזיד. Rav Shila states the opposite distinction, that זריקתו is הורצה whether בשוגג or במזיד, while טומאתו is הורצה only בשוגג and not במזיד, and the גמרא repeatedly reinterprets the wording of the cited ברייתות to fit Rav Shila by reading “בשוגג” and “במזיד” as referring to the זריקה in one place and to the טומאה in another as the sugya moves into דף כ"ו עמוד א'.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions