Menachos 36
Summary
- The דף on מנחות דף ל"ו continues הלכות תפילין and frames them around the themes of Hashem’s love for כלל ישראל, the symbolic and halachic placement of the קשר and the תפילין, and the rules of ברכות and הפסק between תפילין של יד and תפילין של ראש. The narrative explains when and how to make the ברכה, how “עובר לעשייתן” works for תפילין, and why speaking between the two תפילין creates both a ברכה issue and an עבירה. It presents major disagreements among רש"י, רבינו תם, and later פוסקים about whether one or two ברכות are said and what counts as קשירה, and it connects these laws to broader halachic questions such as answering אמן, wearing תפילין at night, and why שבת ויום טוב are not times for תפילין.
- The קשר של תפילין is identified as what משה רבינו saw when he saw “את אחורי,” and this is understood as a limited perception of השגחה where people “see the back” and only occasionally glimpse major השגחה פרטית. The connection to תפילין של הקדוש ברוך הוא is tied to the גמרא in ברכות that asks תפילין של הקדוש ברוך הוא מה כתיב בה, answering that where human תפילין say שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד, Hashem’s תפילין say מי כעמך ישראל. The תפילין of Hashem are presented as a sign of love for כלל ישראל, with the claim that this יסוד is sometimes not conveyed enough in education, even though it is a Jewish belief as well. Rav Moshe Feinstein is quoted saying that הקדוש ברוך הוא loves that רשע more than you and I love the greatest צדיק, establishing Hashem’s love of כלל ישראל as central to the relationship with the רבונו של עולם.
- The תפילין are said to have to be למעלה as a symbol of כלל ישראל being למעלה ולא למטה, and רש"י defines this as בגובה הראש ולא למטה בצואר. The knot should not sit all the way down on the neck, and practical placement is described as positioning the bottom of the קשר in the inverted space at the back of the head while the top rests on the protruding area. The guidance stresses careful attention to correct placement of the קשר.
- The פסוק ראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך אלו תפילין שבראש is applied specifically to תפילין של ראש. Tosafos explains that תפילין are called שם ה' because תפילין של ראש are more visible than תפילין של יד, while תפילין של יד are derived from לך לאות ולא לאחרים לאות to be personal and covered, and that פסוק also teaches שאין חציצה for תפילין של יד because it must be directly on the skin. ספר החיים is quoted by the ביאור הדף saying that the words שם ה' נקרא are ראשי תיבות שי"ן and ties this to the שי"ן of תפילין שבראש, adding a حساب that there are שי"ן ימים, 300 days in a solar year when תפילין are worn, excluding 52 שבתות, שני ימי סוכות, שני ימי פסח, שני ימי שבועות, שני ימי ראש השנה, and יום אחד של יום הכפורים. Questions are raised about the חשבון, including how he treats חול המועד, whether he is counting יום טוב שני של גליות, and what he does about שמיני עצרת, yet the conclusion remains that it is roughly 300 days and ties conceptually to the שי"ן.
- The sugya asks תפילין אימתי מברך עליהן and answers משעת הנחתן, which רש"י reads as implying after placing them. The גמרא challenges this from the rule that כל המצוות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן, and it cites the standard sugyos that prove עובר means before through pesukim describing running ahead in a מלחמה context. The דברי דוד in פסחים is cited explaining why the term עובר is used instead of “קודם,” saying the shared theme is מלחמה and that doing a מצוה is waging מלחמה with the יצר הרע, so the ברכה is framed as mental preparation. The ריטבא is cited, and the נודע ביהודה is quoted as critical of saying לשם יחוד, asserting that the ברכה before the מצוה already serves to focus כוונה.
- Abaye and Rava reconcile “משעת הנחתן” with עובר לעשייתן by defining the window as משעת הנחה ועד שעת קשירה, with the מצוה identified as קשירה. Tosafos reports that רבינו אליהו inferred from this that one must actually tie the תפילין knot every day, while רבינו תם argues it is not necessary. רבינו תם brings a proof from חולין where קשר של תפילין is added to a list of things that are שכיחי and always needed, reasoning that if tying daily were required it would be the most שכיח of all, and he also cites עירובין that calls קשר של תפילין קשר של קיימא, which would not fit a daily untying. רבינו תם explains that here קשירה means אהידוק, fastening and tightening on the head, like שליא קשורה בולד meaning connected rather than tied. Tosafos initially distinguishes between תפילין של ראש and תפילין של יד, then חוזרני לומר concludes תפילין של יד also do not require daily tying, aligning with accepted practice. The טעם המלך is quoted answering the “קשר של קיימא” question by saying that even frequent untying is על מנת לקשור and the mitzvah itself is to create a halachic קשר, so the קשר retains the character of a full קשר despite later untying, and he raises practical difficulty for daily tying on שבת ויום טוב given איסורי קושר.
- Rav Chisda states that סח בין תפילין לתפילין חוזר ומברך, understood as speaking between של יד and before placing של ראש. Tosafos extrapolates to שחיטה of many birds or animals that one ברכה can cover many acts, but if one speaks between them he must return and bless again, while also calling it עבירה to speak in a way that forces an extra ברכה, since the gמרא labels speaking between תפילין as an עבירה. Tosafos suggests תפילין may be different because they may be one מצוה, while multiple שחיטות are independent choices, yet still maintains it is better not to speak when one can “פתור בברכה אחת.” Tosafos rules that speech needed for the action, such as asking for an עוף לשחוט, is not a הפסק, comparing it to אטול ברוך between נטילת ידים and המוציא.
- The ראש is cited that any interruption, even for דבר שבקדושה, violates causing ברכה שאינה צריכה, though he suggests the battlefield penalty may apply only to שיחת חולין. The מרדכי בשם רבינו תם is cited that only שיחה בטילה requires a new ברכה, while speech לצורך התפילין does not, and he adds that answering דבר שבקדושה does not require a new ברכה because one must answer with the ציבור and cannot proceed until doing so. The tension with שומע כעונה is raised through רש"י in סוכה saying one in שמונה עשרה should silently listen to קדושה, while Tosafos there argues that if שומע כעונה is fully operative it becomes a הפסק in שמונה עשרה. R’ Akiva Eiger cites an אחרונים dispute about answering אמן after hearing someone else’s תפילין ברכה between one’s own של יד and של ראש, quoting פנים מאירות permitting it as מעין הענין and דבר שמואל forbidding it, with support from the טור בשם הרמ"ה about answering אמן after הבוחר בעמו ישראל באהבה and the broader implication that אמן to another’s ברכה can be a הפסק even on the same theme. The practice around not answering אמן after גאל ישראל to avoid a הפסק בין גאולה לתפילה is used to reinforce that “same-עניין” does not automatically remove the interruption problem when it is someone else’s ברכה.
- The gמרא’s resolution is formulated as לא סח מברך אחת סח מברך שתים. רש"י is presented as holding that normally only one ברכה, להניח תפילין, covers both של יד and של ראש, and only if one spoke does he add a second ברכה, על מצות תפילין, on the של ראש. רבינו תם is presented as holding that even without speaking one makes על מצות תפילין on the של ראש, while if one spoke he must make both להניח and על מצות on the של ראש. The שולחן ערוך is stated as ruling like רש"י, while the רמ"א rules like רבינו תם, which is described as the common practice. The rמ"א’s instruction to say ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד after the second ברכה is explained as a safeguard in case the second ברכה is a ברכה לבטלה according to רש"י, and the משנה ברורה בשם פרי מגדים is cited that ברוך שם must be said only after the תפילין של ראש are properly fastened so it does not undermine the ברכה before the act.
- Rashi explains that להניח תפילין corresponds to the של יד as the beginning of the act of placement, while על מצות תפילין on the של ראש reflects completion of the mitzvah. The קרן אורה adds that the Torah’s wording for the hand is וקשרתם לאות על ידך, emphasizing the act of tying/placing, while for the head it says והיו לטטפת, describing the state of being on the head rather than the action, so the blessing reflects the לשון of the פסוקים.
- The ברייתא states that סח בין תפילה לתפילה עבירה בידו וחוזר מעורכי המלחמה, making the interruption itself an עבירה with serious consequence. The משנה ברורה rules בשם תרומת הדשן that even where one is not making a ברכה, such as תפילין on חול המועד or תפילין דרבינו תם, one still may not interrupt, because the אות על ידך and זכרון בין עיניך must be connected beyond the brכה issue.
- The rule is taught that when donning, one puts on של יד and then של ראש, and when removing, one removes של ראש and then של יד. The סדר of donning is derived from וקשרתם לאות על ידך followed by והיו לטטפת בין עיניך. The סדר of removal is derived by רב הונא’s explanation of והיו לטטפת בין עיניך as implying that as long as the head תפילין are between the eyes there should be “שתים,” so the hand must remain until after the head is removed.
- A ברייתא repeats that תפילין are blessed משעת הנחתן and gives a case of one who wakes early to travel and fears loss, allowing him to put them on before the time. When the זמן arrives he “ממשמש בהן” and then blesses. Tosafos extends this to ציצית, asserting that if one donned early he can later bless with a tactile check rather than removing and re-donning, while also noting that תפילין have an independent obligation of frequent ממשמש to avoid היסח הדעת.
- The ברייתא gives views on removal time as עד שתשקע החמה, רבי יעקב’s עד שתכלה רגל מן השוק, and חכמים’ עד זמן שינה, with חכמים conceding that if they were removed for בית הכסא or בית המרחץ and the sun set, they are not put back on. Rav Nachman is stated to rule הלכה כרבי יעקב, yet an account says Rav Chisda and Rabba bar Rav Huna would pray מעריב wearing תפילין, and an alternate tradition says the הלכה is not like רבי יעקב while still reporting that practice. The apparent contradiction with Rabba bar Rav Huna’s statement about ספק חשיכה—לא חולץ ולא מניח—is resolved as being said about ערב שבת, when תפילין must be removed for שבת.
- The gמרא argues that if לילה זמן תפילין then שבת should also be זמן תפילין, and if שבת is not זמן תפילין then לילה is not זמן תפילין, asserting that the same source excludes both. A ברייתא derives from ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה that days are included and nights excluded, and also that “not all days” excludes שבתות ויומים טובים, attributed to רבי יוסי הגלילי. רבי עקיבא rejects that application and says the פסוק speaks only about פסח. The gמרא then explains that the exclusion of שבת for those following רבי עקיבא comes from אות: והיה לאות, limiting תפילין to those who “need an אות,” excluding שבת ויומים טובים because they themselves are an אות.
- Rashi and Tosafos in ביצה are cited as implying that the “אות” derivation makes one פטור but not necessarily in violation for adding another אות, while the רא"ש בשם ספר העיטור is cited that it is אסור to don תפילין on שבת ויום טוב. The שולחן ערוך is cited as ruling it אסור in סימן ל"א סעיף א׳, explaining that putting on another אות is a זלזול showing שבת is not enough of an אות. The מגן אברהם בשם תשובת הרשב"א adds an איסור בל תוסיף when donning תפילין on שבת ויום טוב.
- A question to תרומת הדשן argues that if one needs two אותות and שבת is an אות, bris milah is an אות, and תפילין are an אות, then an uncircumcised person might need תפילין on שבת to have two אותות. תרומת הדשן rejects the method and states the כלל that one does not derive practical הלכות by adjusting halacha from אגדתא דגמרא, treating “אות” language as aggadic rather than a mechanism for such calculations.
- Rabbi Elazar says one who dons תפילין after שקיעת החמה violates an עשה, while רבי יוחנן says he violates a לאו. The gמרא considers linking this to Rabbi Avin בשם Rabbi Ilai that השמר, פן, and אל indicate a לא תעשה, then rejects that as the point of dispute and says both accept the principle. The dispute is framed as whether השמר attached to an עשה remains an עשה or becomes a לאו, with one view distinguishing השמר דלאו from השמר דעשה and the other treating השמר דעשה as a לאו as well.
- Rabbi Elazar states that if one keeps תפילין on at night only לשמרן, to guard them, it is permitted. Ravina reports sitting before Rav Ashi when it became dark and Rav Ashi donned תפילין, and when asked whether it was לשמרן he answered yes, though Ravina perceived his intent was not לשמרן. The conclusion is that Rav Ashi held לילה זמן תפילין, but also held הלכה ואין מורין כן out of concern that people would forget and sleep in them, as רש"י explains. A story about Rav Shach is added to illustrate גדולים deflecting critique without engaging, where he responded “I forgot” when questioned about wrapping the של יד extensively before placing the של ראש.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions