Menachos 25 - NBTD
00:00 - Good Morning
00:10 - 24B
09:37 - 25A
19:06 - 25B
28:57 - Have a Wonderful Day!
Quiz - Kahoot.MDYdaf.com
Summary
- הטקסט לומד את סוגיית צירוף חלקי מנחה שנחלקה ונאבד חלק ממנה ואז הופרש חלק אחר תחתיו ונמצא הראשון, וקובע כיצד טומאה וקמיצה פועלות כששלושה חצאים מונחים בכלי אחד. הוא מביא את שיטת אביי שכולן “בני בקתא דהדדי” ולכן מצטרפין זה לזה הן לטומאה והן לקמיצה, ומקשה מרב פפא ורב יצחק בריה דרב משרשיא על הקרבת קומץ כשחלק ממנו חולין, עד שרב אשי תולה את דין הקומץ בדעת הכהן. לאחר מכן הוא עובר לדין הציץ, מברר שעל מה הציץ מרצה באמצעות דרשות והבחנות בין טומאה ליוצא ולשמאל ולבעל מום, ומביא ברייתות סותרות אם ציץ מרצה ביחיד במזיד, עד שמסיק שהמחלוקת היא בין רבי אליעזר לרבנן.
- הטקסט מעמיד מקרה של עישרון שחלקו ואבד אחד מהם והפריש אחר תחתיו ונמצא ראשון, ושלשתן מונחים בכלי אחד. הוא קובע שכשנטמא האבוד אז האבוד וראשון מצטרפין והמופרש אין מצטרף, וכשנטמא המופרש אז המופרש וראשון מצטרפין והאבוד אין מצטרף, וכשנטמא ראשון שנים מצטרפין. הוא מביא את אביי שאומר אפילו נטמא אחד מהם נמי שנים מצטרפין, ומנמק “כולהו בני בקתא דהדדי נינהו” מפני שכולן שייכות לאותה מנחה ולא כחתיכה שלישית שבאה ממנחה אחרת.
- הטקסט אומר “וכן לעניין קמיצה” ומפרט שאם קמץ מן האבוד אז שיירו האבוד וראשון נאכלין והמופרש אינו נאכל, ואם קמץ מן המופרש אז שייריו המופרש וראשון נאכלין והאבוד אינו נאכל, ואם קמץ מן הראשון שניהם אינם נאכלים מפני שאין ידוע לאיזה צד שייכת הקמיצה. הוא מביא את אביי שאומר אפילו קמץ מאחד מהם שניהם אינם נאכלים משום “כולהו בני פיקתא דהדדי נינהו” וקושר זאת לדימוי של קשרים מרובים סביב הראשון.
- רב פפא מקשה “ושיריים דידי מי איאכלו” מפני “הכא איכא דקומץ דלא קרב.” רב יצחק בריה דרב משרשיא מקשה גם על הקומץ עצמו “וקומץ גופיה היכי קרב” מפני “הכא איכא דחולין” ו“הכא תילתא חולין הוה.” רב אשי אומר “קומץ בדעתיה דכהן תליא מילתא” וקובע שהכהן כי קמץ “אשרי קמץ” מפני שדעתו רק על החלקים הכשרים.
- הטקסט קובע כלל “שהציץ מרצה על הטמא ואינו מרצה על היוצא,” ומדגים שמנחה טמאה שנקרבת נרצית, אבל אם יצאה חוץ לבית המקדש אין הציץ מרצה. הוא מביא דרשת “ונשא אהרן את עון הקדשים” ושואל “וכי איזה עון הוא נושא,” ודוחה אפשרות של עון פיגול מפני “הרי כבר נאמר לא יחשב” ודוחה עון נותר מפני “הרי כבר נאמר לא ירצה,” ומסיק “הא אינו נושא אלא עון טומאה” משום “שהותרה מכללה בציבור.” רבי זירא מציע “אימא עון יוצא” משום “שהותרה מכללה בבמה,” והטקסט דוחה מפני “לרצון להם לפני ה'” שטומאה יכולה להיות “לפני ה'” אבל ביוצא לא. רב עילא מציע “אימא עון שמאל” משום “שהותרה מכללה ביום הכיפורים,” ואביי דוחה מן הכתוב “עון” ומבדיל בין דחייה זמנית של עבירה לבין הכשר לכתחילה “דכהשירו בשמאלו,” ורב אשי מוסיף “עון הקדשים ולא עון המקדישים” להעמיד שהכפרה היא על פסול שבקרבן ולא על מעשה הכהן. רב סימי בריה דרב אידי לרב אשי מציע “ואימא עון בעל מום” מפני היתר מכללו בעופות, ורב אשי דוחה מן “לא ירצה כי לא לרצון יהיה לכם.”
- הטקסט מביא ברייתא “דם שנטמא וזרקו” וקובע “בשוגג הורצה, במזיד לא הורצה,” ומגדיר זאת כקנס אף שמדאורייתא היה ראוי שיועיל מפני שטומאה נרצית בציץ. הוא קובע “במה דברים אמורים ביחיד” אבל “בציבור בין בשוגג בין במזיד הורצה” מפני שאין קנס לציבור. הוא מוסיף “ובגוי בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון לא הורצה.”
- הטקסט מקשה מרמינהו מברייתא “על מה הציץ מרצה? על הדם ועל הבשר ועל החלב שנטמא” ושהוא מרצה “בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון בין ביחיד בין בציבור,” ומעיר על כפילות “שוגג ומזיד, אונס ורצון” לפי רש״י. הוא מציע בתחילה תירוץ של רב יוסף “לא קשיא הא רבי יוסי הא רבנן” ומביא ראיה מתרומה: “אין תורמין מן הטמא על הטהור” ואם תרם “בשוגג תרומתו תרומה, במזיד אין תרומתו תרומה,” ורבי יוסי אומר “בין בשוגג בין במזיד תרומתו תרומה.” הגמרא מקשה שאף אם רבי יוסי “דלא קניס” אין הכרח שיאמר “דמרצה ציץ אכילות,” ומביאה ברייתא שבה רבי אלעזר אומר “הציץ מרצה על האכילות” ורבי יוסי אומר “אין הציץ מרצה על האכילות,” ומעלה אפשרות “איפכא” להחליף את השמות.
- רב ששת מקשה “ומי מצית אפכת לה” ומביא דרשה על בשר שנטמא לפני זריקת דמים, שמחייב טומאה רק בדבר “הניתן לטהורים,” ומרבה “לין ויוצא” וממעט “פיגול” לפי הכלל “מרבה אני את אלו שהיתה להם שעת הכושר ומוציא אני את אלו שלא היתה להם שעת הכושר.” הטקסט שואל “ואם תאמר בשר שנטמא לפני זריקת דמים ואכלו אחר זריקת דמים מפני מה חייב עליו,” ומשיב “מפני שהציץ מרצה,” ומדייק “נטמא אין, יוצא לא.” הוא מסיק “מאן שמעת ליה דאמר אין זריקה מועלת ליוצא… זה רבי אליעזר,” וממילא “וקתני דמרצה ציץ על אכילות” שייך לרבי אליעזר. לבסוף רב חסדא מסכם “לא קשיא הא רבי אליעזר הא רבנן” ומעמיד את הסתירה בין הברייתות כמחלוקת רבי אליעזר ורבנן.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions