Menachos 27 - NBTD
00:00 - Good Voch
00:11 - 26B
02:45 - 27A
15:23 - 27B
27:01 - Have a Wonderful Week!
Quiz - Kahoot.MDYdaf.com
Summary
- הטקסט פותח בברכת “א גוט וואך” ולעילוי נשמת סימי מרים ושמחה מרדכי, ומתקדם מתוך מנחות בסוגיות של אופן ההקטרה על המזבח שבהן נשארים כמה דינים בתיקו, ואז עובר למשנה וגמרא על דינים שמעכבים זה את זה בקדשים הנלמדים מכפילויות לשון, “ככה,” “חוקה,” “הוויה,” ו“לקיחה תמה.” בהמשך מובאת סוגיית ארבעה מינים: הצורך בכולם, מחלוקת תנאים אם צריך אגודה, ויישוב שברייתא של “מצוה לאגדו ואם לא אגדו כשר” הולכת כרבנן מצד “זה קלי ואנוהו.” לבסוף הסוגיה מתרחבת לדיני הזאות של פרה אדומה ויום הכיפורים, לסתירה בברייתות לגבי “שלא מכוונות,” ליישוב מחלוקת רבי יהודה ורבנן דרך פירוש הפסוק “ואל יבא… ולא ימות,” ולהסברים של עולא ורבא, עד חתימה ב“א גוטן וואך.”
- הגמרא מביאה בשם רב אסי שכשפשט רבי אלעזר במנחות הוא שאל על קומץ שסדרו על המזבח ואחר כך סידר עליו את המערכה אם זו דרך הקטרה או אין דרך הקטרה בכך, והדין נשאר תיקו. חזקיה שואל על איברים שסדרן ואחר כך סידר עליהם את המערכה, ומצד אחד “על העצים אמר רחמנא” ומשמע שצריך דוקא על העצים, ומצד שני כתוב “אשר תאכל האש את העולה על המזבח” ומשמע העולה על המזבח, והדין נשאר תיקו. רבי יצחק נפחא שואל על איברים שסדרן בצד המערכה, ולדעת מאן דאמר “על” ממש אין מקום לשאלה כי “על העצים כתיב,” ולשאלה יש מקום אליבא דמאן דאמר “על” בסמוך אם כאן גם “על” בסמוך או ש“על העצים” דומיא ד“על המזבח” מה התם “על” ממש אף הכא “על” ממש, והדין נשאר תיקו.
- המשנה קובעת “הקומץ מיעוטו מעכב את רובו,” ומסבירה שאם נפל מעט מן הקומץ מיד הכהן אין מקריבים והוא צריך להיות מדויק. היא קובעת גם בעישרון, יין, ושמן ש“מיעוטו מעכב את רובו,” וש“הסולת והשמן מעכבין זה את זה,” וכן “הקומץ והלבונה מעכבין זה את זה.” הגמרא נותנת טעמי פסוקים קצרים: בקומץ “מלא קומצו” תרי זימנא ולכן “שנה עליו הכתוב לעכב,” בעישרון “מסולתה” עם ה״א יתירה “שאם חסר כל שהוא פסולה,” ביין “ככה,” ובשמן במנחת נסכים “ככה” ובמנחת נדבה “ומשמנה” “שאם חסר כל שהוא פסולה.” היא לומדת שמן וסולת מ“מסולתה ומשמנה” ו“מגרוסה ומשמנה,” ומעמידה שהקומץ והלבונה מעכבים זה את זה מ“על כל לבונה… על כל לבונה אשר על המנחה” כשני פסוקים המחייבים “לא זה בלא זה.”
- המשנה מונה ש“שני שעירי יום הכיפורים מעכבין זה את זה,” ו“שני כבשי עצרת מעכבין זה את זה,” וכן “שתי חלות,” “שני סדרים” של לחם הפנים, “שני בזיכים,” ושהסדרים והבזיכים מעכבים זה את זה. היא מוסיפה “שני מינים שבנזיר,” “שלושה שבפרה,” “וארבעה שבתודה,” “וארבעה שבלולב,” ו“וארבעה שבמצורע מעכבין זה את זה,” וקובעת גם “שבע הזיות שבפרה מעכבות זו את זו,” ושבע הזיות של יום הכיפורים בין הבדים, על הפרוכת, ועל מזבח הזהב מעכבות זו את זו. הגמרא מייחסת את המקורות ללשונות “חוקה,” “הוויה,” “כעין יעשה,” “זאת תהיה תורת המצורע” עם “תהיה לשון הוויה,” ול“ולקחתם לקיחה תמה,” וקושרת תודה לנזיר דרך היקש “על זבח תודת שלמיו” ו“לרבות שלמי נזיר.”
- רב חנא בר אבא אומר “לא שנו אלא שאין לו אבל יש לו אין מעכב,” והטקסט מביא מכאן פסיקה מעשית בשם השולחן ערוך והמשנה ברורה לגבי ערבה ו“ברכה על נטילת ערבה,” ומוסיף שלפי הספרדים אין ברכה. ברייתא אומרת “ארבעה מינים שבלולב שנים מהם עושים פירות ושנים מהם אין עושים פירות,” ושהעושים פירות זקוקים לשאין עושים ושאין עושים פירות זקוקים לעושים פירות, ו“אין אדם יוצא ידי חובתו בהם עד שיהיו כולם באגודה אחת,” ומדמה זאת לישראל “עד שיהיו כולם באגודה אחת” עם הפסוק “הבונה בשמים מעלותיו ואגודתו על ארץ יסדה.” הגמרא תולה זאת במחלוקת תנאים: “לולב בין אגוד בין שאינו אגוד כשר,” ורבי יהודה אומר “אגוד כשר שאינו אגוד פסול,” ומפרשת שטעם רבי יהודה הוא “גמר לקיחה לקיחה מאגודת אזוב” מה להלן באגודה אף כאן באגודה, ורבנן “לא גמרי לקיחה לקיחה.” הגמרא מעמידה את הברייתא “לולב מצוה לאגדו ואם לא אגדו כשר” כרבנן ומפרשת ש“מצוה” היא משום “זה קלי ואנוהו.”
- ברייתא קובעת לגבי פרה אדומה “שבע הזיות… שעשאן שלא לשמן ושלא מכוונות פסולות,” ומפרשת שהן צריכות לשמה וגם כוונה כנגד ההיכל, ואילו לגבי הזיות שבפנים ושבמצורע נאמר “שלא לשמן פסולות, שלא מכוונות כשרות.” הגמרא מקשה מן הסתירה בפרה עצמה ומיישבת רב חסדא “לא קשיא, הא רבי יהודה הא רבנן,” ומביאה ברייתא על “מחוסר כפרה שנכנס לעזרה” בחטאת או כרת, ועל “הטהורים שנכנסו לפנים ממחיצתם” שמקבלים מלקות או מיתה לפי מדרגות, עם מחלוקת רבי יהודה ורבנן אם “מבית לפרכת” הוא בארבעים או במיתה. המחלוקת נדרשת על הפסוק “ואל יבא… אל הקדש מבית לפרכת… אל פני הכפרת… ולא ימות,” כאשר רבנן מחלקים ש“אל הקדש” באזהרה ו“ולא ימות” על מבית לפרכת ואל פני הכפרת, ורבי יהודה מעמיד “אל הקודש מבית לפרוכת” באזהרה ו“אל פני הכפורת” במיתה. רבנן מסבירים ש“אל פני הכפורת” בא “למיעוטי דרך משופש,” ומביאים מדבי רבי אלעזר בן יעקב ש“כל מקום שנאמר פני אינו אלא פני קדים,” ורבי יהודה מדייק מ“אל פני” ש“אל” דוקא, בעוד רבנן אומרים “אל לאו דווקא.” רבי יוסף מקשה לרבי יהודה ממקדש שני דלא הוה ארון וכפורת, ועולא משיב מן הפסוק “וכיפר על מקדש הקודש” שזה “מקום מקודש לקודש,” ורבא מיישב שהסתירה בברייתות אינה תלויה בתנאים אלא במצב העומד: “הא דקאי מזרח ומערב ועביד” כשר, ו“הא דקאי צפון ודרום ועביד” פסול.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions