Menachos 27 - Cycle 14
Summary
- Today's *shiur* learns מסכת מנחות דף כ"ז עמוד א' from the משנה near the top through the גמרא and related ברייתות, establishing that required measures and paired components in קרבנות and ritual acts are מעכב, deriving many of these rules from repeated Torah terms like מלא, מסולת/מסולתה ומשמנה, ככה, חקה, הויה, כן יעשה, and לקיחה תמה, and applying them to מנחות, נסכים, the Yom Kippur goats, Shavuos offerings, לחם הפנים and its לבונה, and other enumerated mitzvah-sets. The *shiur* brings explanations of ראשונים and אחרונים on why items are ordered as they are in the משנה, why לבונה lacks a “מיעוטו מעכב” measure, and how “רובא ככולא” is rejected where the Torah stresses completeness, including a ט"ז on “מלוך על כל העולם כולו.” The learning then develops the sugya of ד' מינים and אגודה אחת as a תנאים dispute, cites positions of רבנו תם, בה"ג, רמב"ן, רמ"א, and שולחן ערוך about taking and blessing, and adds interpretive teachings from the שם משמואל, חשוקי חמד, and אמרי אמת about Jewish unity, alongside a practical discussion about the דקל קנרי. The later גמרא addresses conflicts in ברייתות about “שלא לשמה” and “שלא מכוונות” in הזאות of פרה אדומה and פנימיות of מצורע, ties part of the dispute to רבי יהודה versus רבנן and to the verse about entering אל הקודש, and concludes with resolutions about orientation, intent, and the legal consequences for the מצורע.
- The משנה states הקומץ מיעוטו מעכב את רובו and teaches that a קומץ lacking the full שיעור is invalid, with the שיעור of the קומץ given as two כזיתים. The ראשונים explain that even if the קומץ exists, failure to burn all of it makes the קמיצה invalid. Another explanation connects the ruling to performing קמיצה by properly filling the entire palm, and mixing in a pebble or salt disqualifies the קומץ. The משנה also states עשרון מיעוטו מעכב את רובו, requiring a full עשרון of flour for a מנחה or the offering is invalid.
- The *shiur* states the two הלכות are not combined because they are not derived from the same פסוק. The *shiur* asks why קומץ precedes עשרון despite the עשרון coming first in practice and answers that the surrounding משניות are focused on קומץ. The *shiur* adds that קומץ does not apply to מנחת נסכים with יין, שמן, and flour, so the משנה positions קומץ as a distinct topic before moving to rules that apply broadly.
- The משנה gives the wine measures for נסכים as חצי ההין לפר, שלישית ההין לאיל, רביעית ההין לכבש and rules מיעוטו מעכב את רובו. The *shiur* asks why יין is taught before שמן despite Torah’s order in פרשת נסכים and despite שמן’s connection to עשרון in מנחות. The *shiur* answers that יין and עשרון share a similar פסול when added in excess, while the רמב"ם rules extra שמן is problematic only when a significant amount such as an extra לוג is added. The *shiur* also explains that יין precedes זית in the ז' מינים, matching the משנה’s order.
- The משנה states the שמן for a standard מנחה is a לוג and rules מיעוטו מעכב את רובו. The משנה teaches הסולת והשמן מעכבין זה את זה and that lacking either renders the מנחה פסול. The משנה teaches הקומץ והלבונה מעכבין זה את זה as mutually essential in a standard מנחה. The *shiur* explains the משנה omits “מיעוטו מעכב את רובו” for לבונה because there is no specific שיעור for how much לבונה is required.
- The גמרא derives invalidity of an incomplete קומץ from the Torah’s repeating מלא קומצו twice, once by מנחת נדבה and once by מנחת חוטא. The גמרא derives the full עשרון requirement from מסולת, teaching שמחסרו כל שהוא פסולה. The גמרא derives the נסכים requirements from ככה יעשה לשור האחד, applying to יין and to שמן of מנחת נסכים. The גמרא derives the exact שמן requirement in מנחת נדבה from מסולתה ומשמנה, teaching שמחסרו כל שהוא פסול. The גמרא derives שמן והסולת מעכבין זה את זה from the Torah’s repetition of מסולתו ומשמנה and מגירסה ומשמנה, and derives קומץ and לבונה as mutually essential from מלא קמצו על כל לבונתה and ואת כל הלבונה אשר על המנחה.
- The ט"ז asks why מלכיות says “מלוך על כל העולם כולו” and answers that since הלכה teaches רובא ככולא, saying “מלוך על כל העולם” could imply requesting rule over most of the world. The ט"ז says “כולו” shows refusal to rely on a majority and demands completeness. The *shiur* parallels this to the Torah’s repeating מלא קומצו to show רוב is inadequate and the entire קומץ is required.
- The משנה teaches שני שעירי יום הכיפורים מעכבין זה את זה, requiring both the goat לה' and the goat לעזאזל. The רש"ש explains this is singled out because the שעיר לעזאזל is done outside the בית המקדש, so one might think the general Yom Kippur indispensability does not apply to it. The משנה teaches שני כבשי עצרת מעכבין זה את זה, and the בריסקר רב explains this means the mitzvah is not fulfilled without both even though one could be שחט alone. The משנה teaches שתי הלחם מעכבות זו את זו and places them after the כבשים because the כבשי עצרת confer קדושה on the חלות. The משנה teaches שני סדרים מעכבין זה את זה, שני בזיכין מעכבין זה את זה, and הסדרים והבזיכין מעכבין זה את זה regarding the שולחן and its bread and לבונה.
- The משנה lists שני מינים שבנזיר as חלת מצה ורקיקי מצה as mutually essential. The משנה lists שלשה שבפרה as עץ ארז ואזוב ושני תולעת as mutually essential. The משנה lists ארבעה שבתודה as חלת מצות, רקיקי מצות, סולת מורבכת, וחלת לחם חמץ as mutually essential. The משנה lists ארבעה שבלולב and states all four species are required. The משנה lists הארבעה שבמצורע as עץ ארז, אזוב, שני תולעת, and צפרים as mutually essential. The משנה teaches שבע הזאות שבפרה מעכבות זו את זו and teaches the sets of שבע הזאות של בין הבדים ושל פרכת ושל מזבח הזהב as each set being mutually essential.
- The רש"ש asks why the משנה does not include the additional “אחת למעלה” in the Yom Kippur count and why it omits placing blood on the four corners of the מזבח הפנימי. The בריסקר רב explains the seven-count items are מעכב as a set such that missing one makes it as if nothing was done. The בריסקר רב explains the four corner applications are separate acts where each corner is its own fulfillment. The בריסקר רב explains the אחת למעלה stands alone and does not affect the כשרות of the שבע למטה.
- The גמרא derives the two Yom Kippur goats from חקה in והיתה זאת לכם לחקת עולם. The גמרא derives the two Shavuos lambs from יהיו in שני כבשים קדש יהיו לה'. The גמרא derives שתי הלחם from הויה in סלת תהיינה. The גמרא derives the שני סדרים and שני בזיכין and their interdependence from חוקה in the לחם הפנים section including ולבונה חוק עולם. The גמרא derives נזיר requirements from כן יעשה in זאת תורת הנזיר אשר ידור כן יעשה על תורת נזרו. The גמרא derives פרה אדומה’s three items from חוקה in זאת חוקת התורה. The גמרא derives תודה’s loaves by linking it to נזיר through על חלת לחם חמץ יקריב קרבנו על זבח תודת שלמיו and the teaching שלמיו לרבות שלמי נזיר. The גמרא derives מצורע requirements from זאת תהיה תורת המצורע. The גמרא derives ד' מינים from ולקחתם as לקיחה תמה, with רש"י reading ולקחתם as ולקחת תם, and תורה תמימה adding that ולקחתם לכם rather than ותקחו לכם indicates completeness.
- The גמרא quotes אמר רבה בר בר חנה לא שנו אלא שאין לו אבל יש לו אין מעכבין and the *shiur* presents two explanations: not requiring taking all together, or allowing taking one after another. רבנו תם says the species need not be bound but must be taken together. The בה"ג allows taking each separately as long as all are in front of him. The רמב"ן allows taking all four at different times of the day. The רמ"א rules one cannot make a ברכה unless all are in front of him. The שולחן ערוך rules that if one had all four, made the ברכה, then picked up one and spoke, it is a הפסק and he must recite the ברכה again.
- The גמרא challenges with a ברייתא requiring כולם באגודה אחת and adds a מדרש that ישראל are not answered מן השמים until כולם באגודה אחת, citing הבונה בשמים מעלותיו ואגודתו על ארץ יסדה. The גמרא answers תנאי היא and cites a ברייתא that לולב בין אגוד בין שאינו אגוד כשר, with רבי יהודה saying אגוד כשר. The גר"א is brought that the אתרוג should be held next to the other מינים even without physically binding it. The חתם סופר teaches that distancing the אתרוג to avoid damage is wrong and that an אתרוג harmed by being held next to the לולב should be viewed as a beautiful אתרוג.
- The גמרא explains רבי יהודה requires binding via a גזירה שוה of קיחה קיחה from אגודת אזוב, while רבנן do not accept that גזירה שוה. The גמרא explains the ברייתא “לולב מצוה לאגדו ואם לא אגדו כשר” follows רבנן and “מצוה” means זה אלי ואנוהו as הידור מצוה. The שולחן ערוך requires a proper knot קשר על גבי קשר for the binding and allows binding with לולב leaves, while warning about making such a knot on יום טוב. The אבני נזר explains the הידור lies in the species being together rather than in the method of tying, and the *shiur* notes a מחלוקת ראשונים whether הידור מצוה is מדאורייתא or מדרבנן.
- The שם משמואל explains that different types of Jews have different strengths and weaknesses and the teaching of אגודה אחת means joining together to learn from each other. The חשוקי חמד explains combination requires thinking about the other person and recognizing strengths and weaknesses in interaction. The אמרי אמת explains the beauty of the ד' מינים as הדר is that they complement each other.
- The *shiur* raises the question of the דקל קנרי as a כשר לולב based on the גמרא’s characterization that lulav and etrog are species that do fruit. The *shiur* states many פוסקים disqualify the דקל קנרי because it does not give fruit. The *shiur* also states some פוסקים are lenient because the requirement is that it is a מין that gives fruit even if a particular growth does not.
- The *shiur* ties שבע הזאות שבפרה being מעכב to זאת חקת התורה making all details essential. The גמרא ties the Yom Kippur inner sprinklings to כתיב חוקה. The גמרא extends “missing one makes it as if nothing was done” to פר כהן משיח, פר העלם דבר של ציבור, and שעירי עבודת כוכבים via ועשה לפר כאשר עשה לפר החטאת כן יעשה לו, teaching לכפול הזאות so that if חיסר אחת מכל המתנות לא עשה כלום.
- A ברייתא teaches שבע הזאות שבפרה done בין שלא לשמה בין שלא לנוכח are פסולות because the Torah says חטאת היא. The *shiur* states that הזאות in the בית המקדש on יום כיפור and the oil sprinkling of מצורע are שלא לשמן פסולות, while it presents a view that שלא מכוונות can be כשרות absent a stressing פסוק. The גמרא brings a contradiction and רב חסדא resolves it as a מחלוקת between רבי יהודה and רבנן on whether lack of proper facing invalidates.
- The גמרא brings a ברייתא about מחוסר כפורים and other טמאים entering the עזרה, with בשוגג חייב חטאת and במזיד עונש כרת, and adds that a טהור entering beyond permitted boundaries receives בלאו in the היכל and מיתה when entering to the area of the ארון. רבי יהודה holds the היכל and the area מבית לפרוכת are בלאו and only על פני הכפורת is מיתה. The גמרא grounds the dispute in ואל יבוא בכל עת אל הקודש מבית לפרוכת אל פני הכפורת אשר על הארון ולא ימות, with each side explaining why the intermediate phrase is necessary. The רבנן use אל פני הכפורת to exclude דרך משופש as taught by דבי רבי אלעזר בן יעקב from על פני הכפורת קדמה as a בנין אב that פני means פני קדים, with תוספות suggesting entry through the roof or walking backwards as דרך משופש.
- רב יוסף challenges how “על פני הכפורת” can be taken as strict when מקדש שני lacked ארון וכפורת. The גמרא answers from וכפר את מקדש הקדש that performing in the sanctified place where the ארון is supposed to be suffices. רבא states both ברייתות can follow רבנן by reading “על פני פתח אהל מועד” as not strict, and reconciles by distinguishing one who stands between מזרח ומערב and spritzes toward מערב as כשר from one oriented צפון ודרום as not כשר.
- The גמרא cites a contradiction about מצורע פנימיות, with one ברייתא saying שלא לשמו פסול and another saying both שלא לשמו and שלא מכוונות are כשרות. רב יוסף first attributes the dispute to רבי אליעזר versus רבנן based on רבי אליעזר comparing אשם to חטאת and then comparing the לוג to אשם. The גמרא challenges this as a double היקש issue and רבא instead explains both sources can be רבנן, with “כשרות” meaning the remaining oil may be eaten by כהנים, while “פסול” means the מצורע is not permitted to eat קדשים and may not enter the בית המקדש.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions