Menachos Daf 29 - Menorah, Letters
Summary
- The שיעור on מנחות דף כ״ט moves from the structure and measurements of the מנורה and the מיוחדות of its גביעים, כפתורים, and פרחים, into how שלמה המלך refined and used *zehav sagur* for multiple מנורות. The גמרא distinguishes why the מנורה is called טהורה in a different sense than the שולחן הטהור, ties that to the נס of לחם הפנים and the שולחן being lifted for עולי רגלים, and teaches that משה רבינו needed visual demonstration from השם for certain hard-to-grasp details, including the מנורה. The דף then turns to הלכות כתיבת סת״ם where even קוצו של יוד and *mukaf gvil* are מעכב, gives rules for נקבים that break letter-forms, and uses a ינוקא to decide uncertain צורת האות. It ends with the aggadah of משה רבינו seeing השם tying crowns to letters for רבי עקיבא’s דרשות, and with דרשות on the letters ה and יוד as the forms through which עולם הזה and עולם הבא are created.
- Today's שיעור is sponsored by Dr. David Lander and his wife and children and לעילוי נשמת his mother גולדה בת שמחה עליה השלום. נשמתה שתהיה לה עליה.
- The גמרא derives עשרים ושנים גביעים from ארבעה גביעים in the central branch and שלשה גביעים for each of the six side branches. The גמרא derives אחד עשר כפתורים from two in the central branch and one on each side branch plus the three central כפתורים from which the pairs of branches emerge. The גמרא derives תשעה פרחים by adding an extra פרח from the פסוק עד ירכה עד פרחה מקשה היא beyond the eight that come from the central and side branches. Rav states גובה של מנורה תשעה טפחים, and answers the challenge from the משנה in תמיד about three steps by explaining he means משפת קנים ולמעלה, yielding a total height of eighteen טפחים, and Rashi brings two readings of Rav’s “שימי את?” while noting Rashi in נדה דף כ״ד rejects the identification-reading as a general style.
- The פסוק about שלמה המלך’s מנורה says והפרח והנרות והמלקחים זהב הוא מכלות זהב, and Rav Ami explains *mikh’lot zahav* as meaning the מנורה used up all of שלמה’s *zehav sagur*. The גמרא cites Rav Yehuda in the name of Rav that שלמה made ten מנורות, began each with אלף כיכר זהב, refined it אלף פעם לכור, and brought it down to a single כיכר of the purest gold. The גמרא reconciles the claim that the מנורה “used up all the gold” with the פסוק describing many gold vessels by limiting it specifically to *zehav sagur*. A ברייתא about the second Mikdash’s מנורה being heavier by one דינר זהב קורדיקוני and needing eighty more firings is answered by stating that once the gold has already been refined extensively, further refinement removes far less, so later firings yield diminishing loss.
- Rav Shmuel bar Nachmani in the name of Rav Yonatan explains על המנורה הטהורה as meaning its design descended from a מקום טהרה, meaning מן השמים, because משה needed to be shown its form. The גמרא rejects applying the same meaning to על השולחן הטהור by explaining that “טהור” there teaches the שולחן can become טמא despite being a כלי עץ עשוי לנחת that would normally not be מקבל טומאה. Reish Lakish derives that they lifted the שולחן for עולי רגלים and showed them לחם הפנים while declaring ראו חיבתכם לפני המקום, and רבי יהושע בן לוי attributes the חיבה to the נס that סילוקו כסידורו, supported by לשום לחם חם ביום הילקחו. Tosafos explains how סילוקו כסידורו works according to ר׳ שמעון by defining “fresh” rather than “warm,” and cites another approach in חגיגה that it stayed warming in the oven until the time of סידור. The שיעור notes the שולחן is called כלי עץ despite being gold-plated because יחזקאל calls it עץ, and cites Tosafos that the Mishkan’s regular travel does not define the שולחן as מיטלטל for the טומאה rule.
- A ברייתא states that an ארון של אש, שולחן של אש, and מנורה של אש ירדו מן השמיים so משה could see and then make physical versions, based on וראה ועשה כתבניתם אשר אתה מראה בהר. The גמרא distinguishes the משכן wording כמשפטו as teaching laws, while כתבניתם indicates an actual visual form. רבי יוחנן teaches that גבריאל חגור כמין פסקייא showed משה מעשה מנורה, and the word זה in וזה מעשה מנורה indicates demonstrative showing. The תנא דבי רבי ישמעאל lists three things difficult for משה until השם showed him באצבעו: מנורה, ראש חודש from החודש הזה לכם, and שרצים from וזה לכם הטמא, with a view that adds הלכות שחיטה from וזה אשר תעשה על המזבח, and Tosafos contrasts “זה” with “וזאת” in חולין. Tosafos asks why מחצית השקל from זה יתנו is not counted and answers that the difficulty was identifying the correct coin rather than picturing its form, while another Tosafos frames the difficulty as what can serve as כופר נפשו.
- The משנה teaches that the two פרשיות in a מזוזה are מעכבות זו את זו and even כתב אחד מעכבן, and Rav Yehuda in the name of Rav limits the חידוש to קוצו של יוד. Rashi defines קוצו של יוד as the leg that makes the dot into a יו״ד, while Rabbeinu Tam and the Rosh define it as additional small strokes on the left side, and the Biur Halacha in סימן ל״ו cites *Baruch She’amar* that the משנה highlights the smaller required קוץ. The גמרא then grounds כתב אחד מעכבן in Rav Yehuda’s other teaching that every letter must be *mukaf gvil* on all four sides, and any letter not surrounded by קלף is פסולה.
- Ashin bar Nadbach in the name of Rav Yehuda rules that a נקב in the inner space of a ה is כשר but a break in its leg is פסול, and Rav Yaakov reports in Rav Yehuda’s name that a break is כשר if נשתייר בו כשיעור אות קטנה and otherwise פסול. Igara, Rav Abba’s father-in-law, brings a תפילין case where the ה of העם is broken by a נקב, and Rav Abba rules by the שיעור אות קטנה standard. Rami bar Tamari brings a case where the ו of ויהרג is broken, and Rav Zeira instructs bringing a ינוקא דלא חכים ולא טיפש to read it, declaring it כשר if he reads ויהרג and פסול if he reads יהרג. The שיעור cites discussion of father-in-law and son-in-law sharing names in light of צוואת רב יהודה החסיד and the נודע ביהודה’s approach that such warnings apply specifically to his descendants, alongside attempts to interpret Shas cases where identical names appear.
- Rav Yehuda in the name of Rav teaches that when משה ascended to Heaven he found השם tying crowns onto letters, was told that עקיבא בן יוסף would later derive תילי תילים של הלכות from every קוץ, and was seated behind eight rows in רבי עקיבא’s בית מדרש until “הלכה למשה מסיני” comforted him. משה then asks why the Torah was given through him, is told שתוק כך עלה במחשבה לפני, asks to see רבי עקיבא’s שכר, and sees his flesh being weighed, receiving the same reply. Rava states that seven letters require three זיונין, and Rav Ashi reports scribal practices such as forming the roof of חית and hanging the leg of ה, leading into רבי יהודה נשיאה’s question on בטחו בה' עדי עד כי ביה ה' צור עולמים. רבי יהודה ברבי אילעאי explains that השם created two worlds, one with ה and one with יוד, and the דרשה reads בהבראם as בהי בראם to assign עולם הזה to ה and עולם הבא to יוד. The ה signifies an open אכסדרה where one can exit, the hanging leg signifies an entry path for תשובה, and the need for a side opening reflects that בא לטהר מסייעין אותו while בא לטמא פותחין לו. The תג on ה signifies that if a sinner returns, השם ties him a crown, and the יוד symbolizes עולם הבא because הצדיקים are few and because their heads are כפופים in recognition that their מעשיהם are not alike.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions