Menachos Daf 36 - Tefilin at Night
Summary
- A shiur on מנחות דף ל"ו opens with sponsorship dedications and then sets out the day’s themes: the timing, number, and נוסח of ברכות on תפילין; the correct order for putting them on and taking them off; the rules for תפילין at night and how to decide the הלכה amid a מחלוקת; whether wearing תפילין at night violates an עשה or a לאו; and the obligation to remain mindful of תפילין by touching them regularly, with a brief note that which hand to place תפילין on will be addressed later.
- A shiur on מנחות דף ל"ו is sponsored by Dr. David Lander in honor of his wife and children, לעילוי נשמת his mother גולדה בת שמחה עליה השלום. A second sponsorship is by אבישי נוימן לעילוי נשמת his father חיים נפתלי בן רבי יעקב שלמה whose eighth יארצייט is today, with a blessing that הנשמה should have an עליה.
- A statement attributed through multiple chains teaches that תפילין מאימתי מברך עליהן משעת הנחתן. The גמרא challenges this from the rule that all מצוות require a ברכה עובר לעשייתן, explained as immediately before the act, based on the דרשה from ויעבור את הכושי and the distinction from merely קודם. Abaye and Rava interpret משעת הנחתן as the moment after placing the תפילין in position but before tightening them, defining this as משעת הנחה ועד שעת קשירה so the ברכה remains עובר לעשייתן. Rabbeinu Tam in תוספות reads קשירה as fastening in place, while רבינו אליהו reads it literally as tying and retying the knot daily, which would invert the phrasing, and this is presented as a מחלוקת רבינו תם and רבינו אליהו.
- Rav Ḥisda rules that one who speaks between תפילין של יד and תפילין של ראש חוזר ומברך. The גמרא infers that if one did not speak, one would not recite an additional ברכה, but it cites a report from רבי יוחנן that the ברכה on של יד is להניח תפילין and the ברכה on של ראש is על מצות תפילין. Abaye and Rava explain that רבי יוחנן agrees that לא שח מברך אחת and only when שח does one recite שתים, with the second ברכה being על מצות תפילין. Rashi explains the difference in נוסח as timing-based, with להניח referring to what is still ahead and על מצות referring to an action already underway, linking this to the broader sugya in פסחים דף ז about ל versus על and noting ציצית as another difficult parallel with both forms.
- The רא"ש states that the פשטות is not like Rashi, and תוספות and the מרדכי object that Rashi implies a ברכה was instituted only for one who acted improperly by speaking between תפילין. Rabbeinu Tam is cited as understanding that one says להניח on של יד and also says על מצות on של ראש לכתחילה every day, so Abaye and Rava are explained as addressing Rav Ḥisda’s “two blessings” as meaning a repetition of להניח on the של ראש when one spoke, because the original להניח no longer applies to the של ראש. This approach raises its own difficulty because it yields two ברכות on the של ראש, which is presented as unusual compared to most מצוות.
- A ברייתא states that one who spoke between תפילין and does not recite a new ברכה עבירה היא בידו וחוזר מעורכי המלחמה. Rashi interprets the עבירה as failure to recite the needed ברכת המצוה after speaking, not the speaking itself, and this is used to answer the תוספות/מרדכי objection by stating that speaking is not inherently an עבירה under that reading. Most ראשונים read the line כפשוטו that the עבירה is the act of speaking itself, and the shiur connects this to the משנה in סוטה and the view of רבי יוסי הגלילי that even an עבירה דרבנן sends one back from war. The רא"ש explains that this specific דרבנן is singled out because proper תפילין observance provides war merit and protection, and one who is not מדקדק loses that שמירה, described as מידה כנגד מידה with ותרוף זרוע אף קדקוד.
- A ברייתא rules that when donning תפילין one places של יד first and then של ראש, and when removing one removes של ראש first and then של יד. The order of donning is derived from וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך. The order of removal is derived from והיו as a plural form teaching that כל זמן שבין עיניך יהיו שתים, meaning the של ראש should never be present without the של יד also being on, so the של ראש must be removed first. תוספות in ברכות limits this to cases where one can wear both, while if one cannot wear של יד one still wears של ראש because it is not מעכב, and תוספות ישנים notes that the דרשה of והיו also explains why one cannot put on של ראש first.
- A sugya in יומא is cited where רבא says עבורי דרא אטוטפתא אסור based on אין מעבירין על המצות, and Rashi there explains it as not putting on של ראש before של יד because the arm is encountered first. תוספות objects that the primary reason for order is a פסוק, and therefore cites רב האי גאון that the point is about how to place תפילין in a bag so that the first one accessed is the של יד, avoiding a conflict where one would reach the של ראש first while still being obligated to put the של יד on first.
- A ברייתא again asks תפילין מאימתי מברך עליהן and answers משעת הנחתן in a case where someone rose early to travel before עמוד השחר and feared the תפילין would be lost if carried. Such a person may put them on at night for protection, and when the proper time arrives one does not remove and re-don them but instead ממשמש בהן ומברך עליהן. The shiur explains that ברכות are said on a מעשה מצוה rather than on a constant state, illustrating with אמונה בהשם as an ongoing obligation without repeated ברכות and with ספירת העומר as a case where multiple acts can yield multiple ברכות even if understood as one overarching קיום.
- A three-way מחלוקת is presented for how long one may keep תפילין on toward night: עד שתשקע החמה, רבי יעקב’s עד שתכלה רגל מן השוק, and חכמים’ עד זמן שינה. The shiur cites the מרדכי and תוספות that עד שתשקע החמה means סוף השקיעה, identified as צאת הכוכבים, so one need not remove during בין השמשות but must remove once definitive night arrives, framed as an איסור מדרבנן to leave them on then. The חמדת דניאל is cited that there is no דאורייתא obligation to remove תפילין at night when one is not performing an act of הנחה, and the requirement is דרבנן once צאת הכוכבים comes. The פסקי הרי"ד reads עד זמן שינה as one’s personal bedtime, while תוספות reads it as the typical time people go to sleep because the concern is שמא יישן בהן even if one plans to stay up.
- Both חכמים and רבי יעקב agree with the first opinion that if one already removed תפילין for בית הכסא or בית המרחץ and in the meantime it became night, שוב אינו חוזר ומניחן, establishing that after סוף שקיעה one may not put תפילין on again. Rav Naḥman is cited in one version as ruling הלכה כרבי יעקב, and in another version as saying אין הלכה כרבי יעקב, understood by the ראשונים as ruling like the תנא קמא. The גמרא challenges the “אין הלכה” version from Rav Ḥisda and Rabbah bar Rav Huna who prayed מעריב wearing תפילין, and answers that they חולק and follow רבי יעקב.
- The גמרא questions whether Rabbah bar Rav Huna truly allows תפילין after צאת הכוכבים because he says ספק חשכה ספק לא חשכה לא חולץ ולא מניח but וודאי חשכה חולץ, implying removal at definitive night. The answer is that this ruling is said specifically about ערב שבת, requiring removal for שבת once it begins, while other weeknights allow extra time. The יד דוד explains the distinction between “do not put on” and “do not remove” during ספק by asserting הנחת תפילין בלילה is an איסור מדאורייתא while removal at night is only מדרבנן, yielding ספק דאורייתא לחומרא against donning and ספק דרבנן לקולא against removing.
- The גמרא asks what Rabbah bar Rav Huna holds, since if לילה זמן תפילין then שבת would also be זמן תפילין under one derivation, and if שבת לאו זמן תפילין then לילה would also be excluded under the same source. A ברייתא derives exclusion from ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה, with רבי יוסי הגלילי reading ימים ולא לילה and מימים ולא כל הימים to exclude שבת ויום טוב, while רבי עקיבא says the חוקה refers only to פסח. The resolution is that Rabbah bar Rav Huna derives שבת exclusion like רבי עקיבא’s other teaching that תפילין are an אות and שבת ויום טוב are גופאן אות, so one does not need תפילין then, which allows one to separate שבת from the question of לילה. תוספות is cited that this “אות” reasoning implies no תפילין on חול המועד, while the רא"ש cites a ירושלמי that כן מניחים on חול המועד and explains that the אות of יום טוב is specifically שביתה ממלאכה and חול המועד lacks full שביתה.
- Rabbi Elazar states that one who puts on תפילין after שקיעת החמה עובר בעשה, while רבי יוחנן says עובר בלאו. The גמרא considers linking this to רבי אבין אמר רבי אילעא that השמר פן ואל indicate a לא תעשה, but concludes both accept the principle and instead debate whether השמר in an עשה-context remains an עשה or becomes a לאו, with one holding השמר דעשה עשה and the other holding השמר דעשה נמי לאו.
- Rabbi Elazar teaches that although one should not put on תפילין at night, ואם לשמרן מותר, permitting night-wearing for protection. Avina reports sitting before Rav Ashi when it became dark and Rav Ashi put on תפילין, and when asked whether it was לשמרן he answered yes. Avina concludes Rav Ashi’s intent was not truly protection but rather that he held the practice is permitted as הלכה ואין מורין כן, so he concealed his true rationale.
- Rav bar Puna rules that one must touch תפילין בכל שעה, deriving a קל וחומר from the ציץ of the כהן גדול. The ציץ has only one אזכרה and the תורה says והיה על מצחו תמיד so that he not be מסיח דעת, and תפילין contain many אזכרות, making the obligation stronger. The רא"ש cites רבינו יונה that the requirement is not constant mindfulness but rather avoiding קלות ראש with תפילין, while other ראשונים understand the sugya as requiring active mindfulness of the תפילין’s presence and placement whenever they are worn.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions