Menachos 37 - NBTD
Summary
- הטקסט מביא שיעור גמרא והלכה על תפילין, ומבאר שחייב אדם למשמש בתפילין בכל שעה כדי שלא יהיה היסח הדעת, בקל וחומר מן הציץ של כהן גדול שיש בו אזכרה אחת, בעוד שבתפילין יש אזכרות רבות, ובתוך הדברים מתבררים דיני מקום הנחת תפילין של יד ושל ראש, ההוכחות מן הפסוקים והברייתות, המחלוקות בתנאים על משמעות “ידך/ידכה,” ודינים מעשיים כמו איטר, שולט בשתי ידיו, גידם, וכיסוי תפילין של יד, יחד עם הדגשות מעשיות ממשנה ברורה על טעות נפוצה במיקום תפילין של ראש.
- חייב אדם למשמש בתפילין בכל שעה כדי שלא יסיח דעתו מהן, ומשמוש פירושו להזיז מעט כדי שיתיישב ויתכוון ההנחה. דין זה נלמד בקל וחומר מן הציץ של כהן גדול שנאמר בו “והיה על מצחו תמיד” ולומדים שלא יסיח דעתו ממנו, ומה ציץ שאין בו אלא אזכרה אחת צריך תמיד, תפילין שיש בהן אזכרות הרבה על אחת כמה וכמה. הטקסט מציין שבתפילין השם’s name נזכר 21 פעמים, ולכן יש חיזוק להקפדה להזיז או למשמש מדי פעם גם כשאין צורך ליישר ממש.
- הברייתא דורשת “ידך/ידכה” על שמאל, ומובאות שלוש שיטות: תנא קמא לומד ש”יד” סתמא משמעה שמאל מן הפסוקים “אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים,” ומראיות נוספות כמו “ידה ליתד תשלחנה וימינה להלמות עמלים” ו”למה תשיב ידך וימינך מקרב חיקך כלה.” רבי נתן לומד מההיקש “וקשרתם וכתבתם” שקשירה בימין ככתיבת מזוזה בימין, וממילא הנחה בשמאל, והטקסט פוסק למעשה שמזוזה שנכתבת על ידי ימני בשמאל פסולה. רבי יוסי החורם מביא ראיה שימין נקראת “יד” מן הפסוק “כי ישית אביו יד ימינו,” ונענה שתנא קמא מודה שכשנאמר “יד” יחד עם “ימינו” אז הכוונה לימין, אבל “יד” סתמא משמעה שמאל, ורבי יוסי החורם עצמו לומד הנחה בשמאל מאותו היקש של רבי נתן.
- רב אשי דורש “מידכה” כ”יד כה” ומבאר שזו היד הכהה והחלשה, ובפרט אצל ימני זו השמאל. רבא מקשה אולי “ידך שבכח” על ידי חילוף ה’ בח’, ונענה “מי כתיב בח’,” שהולכים אחרי הפשטא של “כהא” כחולשה. מובאת מחלוקת תנאים: “ידכה בה’ זו שמאל,” ו”אחרים אומרים ידכה לרבות את הגידם,” שמרבה מי שאין לו יד רגילה. מובאת גם ברייתא של “אין לו זרוע פטור מן התפילין,” ולעומתה דעה ש”ידך לרבות את הגידם” שמחייב אף אם אין זרוע ומעמידו על הנחה בימין, ונאמר נפקא מינה למי שאיבד את שמאלו לאחר שכבר הניח בה בבר מצוה.
- נאמר “איטר מניח תפילין בימינו שהוא שמאלו,” משום שאצלו הימין היא החלשה ביחס לשמאל. הטקסט קובע שבדרך כלל ההכרעה על איטר קשורה ל”וכתבתם” ולכתיבה, ולכן יש מצבים שאדם כותב בשמאל ועושה פעולות אחרות בימין והדבר נעשה מסופק. מובא מעשה עם רבי Goldstein מרמת בית שמש והוראה לבן בשם יואל להניח כמו כולם, וב”עלינו” להסיר ולהניח על היד השנייה לזמן קצר, תוך ציון שזו הנהגתו של Rabbi Goldstein. מובאת ברייתא שנראית כמחייבת איטר להניח “בשמאלו שהוא שמאלו של כל אדם,” ואביי מיישב שזו מדברת ב”שולט בשתי ידיו.”
- תנא דבי מנשה דורש “על ידך זו קיבורת,” ומפרש שהמקום הוא על השריר, בגובה שביד ולא על כף היד ממש. מובאת דרשה של השוואה ל”הנח תפילין בראש” שכשם שבראש זה בגובה, כך ביד זה בגובה. רבי אליעזר לומד מ”והיה לך לאות” שצריך להיות “לך לאות ולא לאחרים לאות,” והטקסט מסביר שהמשמעות היא שיהיה במקום הראוי לכיסוי. רבי יצחק דורש מ”ושמתם את דברי אלה על לבבכם וקשרתם” ששתהא שימה כנגד הלב, ולכן מניחים את תפילין של יד כנגד הלב ומטים מעט לכיוון הלב, וכך נהגו רבי חייא ורב אחא בריה דרב אויא.
- מסופר שרב אשי ישב לפני אמימר ושרוולו היה קרוע בגלל פצע, והתפילין היו מגולין, ונשאל על “לך לאות ולא לאחרים לאות.” רב אשי משיב ש”במקום לך לאות איתמר,” שהחיוב הוא להניח במקום שניתן לכסותו ולא חיוב כיסוי תמידי, אך הטקסט מכריע שיש ענין לכסות תפילין של יד, ובטיול או בחולצה קצרה אין זה “נישט געפערלעך” אף שעדיף לכסות. הטקסט מדגיש שתפילין של ראש להפך, משום “וראו עמי הארץ,” ויש ענין שייראו.
- נדרש “בין עיניך זה קדקד” ו”בין עיניך זה גובה שבראש,” ומובאת גזירה שווה מ”לא תשימו קרחה בין עיניכם למת” שמדובר במקום שעושה קרחה על גובה הראש. הטקסט מביא אזהרה מעשית שמי שמניח על המצח ממש או נמוך מדי אינו יוצא, ומזכיר שראה אדם שהניח ממש על המצח באופן שנראה כשיטה של קראים. מובא משנה ברורה שמדגיש “ורבים נכשלים באיסור זה,” ושצריך שהכל יהיה במקום התחלת עיקרי השער, לא לפי שיער ארוך שנשפך עד חצי המצח, ושאפילו סטייה של סנטימטר יכולה להיות “לא יוצא,” עד כדי “עוברים על איסור דאורייתא,” תוך הדגשה שכל התפילין צריכים להיות במקום הראוי לקרחה.
- נאמר בשם דבי רבי ינאי שמקום תפילין של ראש הוא “מקום שמוחו של תינוק רופס,” והטקסט מציין שיש לתינוק שתי נקודות רכות. הטקסט מזהיר שתפילין של יד מתחת לשריר פסול, ומוסיף שכאשר בגדים אינם מכסים היטב את הזרוע הדבר עלול לגרום להנחה נמוכה מדי. הטקסט ממליץ שמי שתפיליו גדולות, כולל מנהג חב”ד של “אצבעותיים,” יכוון למקום רפיסת תינוק כדי לא לרדת למטה מקו השער.
- פלימו שואל את רבי על מי שיש לו שני ראשים באיזה מהם מניח תפילין, ורבי מגיב בחריפות ושולח אותו לגלות או לשמתא. מיד מגיע אדם ומספר שנולד לו ינוקא דאית ליה תרי רישי ושואל כמה לתת לכהן לפדיון הבן, ונפסק על ידי “ההוא סבא” שחייב ליתן עשר סלעים. הגמרא מקשה מברייתא על פדיון של בכור שנטרף בתוך שלושים ומתרצת “שאני הכא דבגולגולת תלא רחמנא” שנאמר “ולקחת חמישת חמישת שקלים לגלגולת,” ולכן לכל גלגולת נותנים. הטקסט מוסיף סיפור על שלמה המלך ששפך מים חמים כדי לברר שזה אדם אחד כי הכאב הורגש בשני הראשים, ומקשר זאת לשאלת ירושה של “חלק כפול” שביקש בעל שני הראשים.
- רבי יהודה מוסיף ראיה שמקום תפילין של ראש הוא במקום הראוי ליטמא בנגע אחד, ומוציא “בין עיניך ממש” כי שם יש בשר ושיער ומתחלפים דיני שער לבן ושיער צהוב. הטקסט שואל אם גבות נחשבות שיער ראש או עור רגיל, ומביא שנפקא מינה לצרעת כי על עור צריך שתי שערות לבנות ועל הראש שתי שערות צהובות. הטקסט מסיים בכך שמקום תפילין של ראש מוכרח להיות במקום השיער של הראש ולא במקום שמערב בשר ושיער.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions