Menachos 43 - Cycle 14
Summary
- The שיעור on מסכת מנחות דף מג begins on דף מב עמוד ב with the rule that תכלת has no reliable בדיקה against קלא אילן and therefore must be purchased only from a מומחה who is מוחזק בכשרות and who ensures לשמה, while תפילין are technically checkable yet are also bought only from a מומחה because of לשמה and the practical difficulty of checking. The שיעור brings תוספות’ resolution of why ספרים ומזוזות are bought from anyone despite לשמה, surveys major views on whether and how often תפילין require בדיקה, and then returns to the גמרא’s chemical and dough-based סימנים for evaluating תכלת and how the two tests operate together. The שיעור continues with halachos of buying and selling a טלית מצוייצת, the dangers of selling ציצית to a נכרי, the practice of ברכה on ציצית and its timing, and the ברייתות about who is חייב in ציצית, the derivations from וראיתם אותו, and the symbolic power of תכלת, ציצית, and the surrounding מצוות, ending with רבי מאיר’s משל that the absence of לבן is punished more than the absence of תכלת.
- The ברייתא states תכלת אין לה בדיקה because קלא אילן resembles תכלת so closely that one cannot properly verify it, and therefore אין ניקחות אלא מן המומחה. The נמוקי יוסף explains that the seller must be מוחזק בכשרות so one can trust that the תכלת is produced properly and לשמה.
- The גמרא states תפילין יש להם בדיקה yet rules אין ניקחות אלא מן המומחה because תפילין must be made לשמה and only an expert who knows the הלכה and is מוחזק בכשרות can be relied upon. תוספות explains that by ספרים ומזוזות the concern is not לשמה because everyone knew and observed that requirement, while תפילין are hard to check since opening and resealing them is difficult, creating a real risk that defects will not be caught.
- תוספות quotes the מכילתא and a ירושלמי that תפילין should be checked once every twelve months, while רבן שמעון בן גמליאל says they need no בדיקה, and תוספות rules that the הלכה follows the view that they do not require checking. שימושא רבא writes that one should check תפילין twice every seven years, focusing on whether letters cracked rather than on missing words once correctness has been established. The שולחן ערוך אורח חיים סימן לט סעיף י rules תפילין have a חזקה of כשרות and one may rely on it, while the אליה רבא argues perspiration and wear justify checking, and הליכות שלמה in the name of רב שלמה זלמן אויערבך says there is no strict requirement but it is appropriate to check sometimes because problems are often discovered.
- The גמרא challenges the claim that תכלת has no test by presenting רבי יצחק בריה דרב יהודה’s סימן using מיא גלא, מי דשבליזא, and מי רגלים בן ארבעים יום, soaking the threads overnight so that fading indicates פסול and stable color indicates כשרות. רב אדא in the name of רב אוירא reports a second test using חמירא אכספא דשערי where strengthened color indicates כשר and weakened color indicates פסול, with the mnemonic שינוי שקר and שינוי אמת. The גמרא explains that אין לו בדיקה refers to the inability to verify לשמה, since even genuine dye is פסול if produced שלא לשמה.
- A case is brought where מר ממאשכי delivers תכלת in the days of רב אחאי, and the first test causes fading while the second improves the color, creating doubt whether it is neither תכלת nor קלא אילן. רב אחאי concludes the two tests were taught together, and the גמרא sets the procedure that if רבי יצחק’s test does not fade it is כשרה, and if it fades one follows with the second test where improvement validates and weakening disqualifies. The מפרשים state that relying on רבי יצחק’s test alone would be acceptable, and the גמרא frames the two-step process as relevant when the materials for one test are unavailable, and it is reported that a message from ארץ ישראל confirms that both שמועות were נאמרו כאחת.
- The גמרא describes רב מני as a merchant of ציצית who is careful whom he buys from in line with the חומרי מתניתין due to concern for לשמה. An ההוא סבא, explained as אליהו הנביא, praises this practice as the way earlier generations acted and succeeded. The שיעור cites פסחים נ עמוד ב that מוכרי תכלת אינן רואים סימן ברכה, and רש״י’s reason that financial success might cause sellers to stop providing תכלת and create shortage, while the שיעור explains that one who acts לשם שמים with careful integrity can still see ברכה.
- The גמרא rules that one who buys a טלית מצוייצת מן השוק from a Jew may rely on הרי היא בחזקתה. The ב״ח explains that הרי היא בחזקתה depends on the seller’s חזקת כשרות, so purchase from a Jew lacking that presumption is not automatically trusted. If purchased from an עובד כוכבים, then מן התגר it is כשירה due to the merchant’s reputation, and the מגן אברהם infers this leniency applies specifically to buying a whole garment and not loose ציצית.
- The נמוקי יוסף limits reliance on a non-Jewish תגר to a תגר קבוע who is well established, while the בית יוסף extends it to anyone known to be concerned about reputation and treats him as a תגר. The שיעור explains that if the seller is not reputation-sensitive the item is פסול due to fear that the תכלת was not properly placed. רש״י indicates the focus is תכלת because of its severity, while the שיעור brings the נמוקי יוסף that even חוטי לבן cannot be bought from a נכרי, and the בית יוסף explains that רש״י uses תכלת as an example rather than a limitation.
- The גמרא rules that one may not sell a טלית מצוייצת to an עובד כוכבים unless he removes the ציצית. The Bavli gives the reason משום זונה, that the garment might be used as payment and falsely associated with a Jew, while רבי יהודה fears a Jew will accompany a non-Jew wearing ציצית and be killed. The רמב״ם and שולחן ערוך cite the danger of accompanying him, and the משנה ברורה says that even if the murder concern is less relevant בזמננו, the concern of זונה remains and one should avoid such sales when possible.
- The גמרא states רב יהודה רמי תכלתא לפרזומא דאינשי ביתיה and the שיעור explains ביתי means his wife as in שבת קי״ח עמוד ב. The גמרא says he would bless each morning with להתעטף בציצית because their garment wrapped the body like a טלית גדול. The שיעור connects this to the מנהג of not making a ברכה on טלית קטן when one will later wear טלית גדול and make להתעטף בציצית, and to the ruling that one should don ציצית before תפילין, with additional practical explanation of why the blessing is delayed and then made at the first proper opportunity.
- The גמרא infers from Rav Yehuda’s practice that he holds ציצית is not a מצות עשה שהזמן גרמא, and asks why then he blesses anew each morning. The גמרא answers he follows רבי who says תפילין כל זמן שמניחן מברך עליהם, and further explains Rav Yehuda is modest and does not remove his garment all day, and he blesses in the morning when he switches from כסות לילה to כסות יום.
- The נמוקי יוסף infers from Rav Yehuda’s wearing the garment all day that one need not remove a טלית קטן when using the restroom, because otherwise he would constantly require new blessings upon re-donning it. The שיעור presents this as support for מנהג עולם.
- A ברייתא states הכל חייבין בציצית including כהנים לויים וישראלים, גרים, נשים ועבדים, while רבי שמעון exempts women because it is a מצות עשה שהזמן גרמא. The גמרא explains the novelty is the inclusion of כהנים, since one might think only those not permitted in כלאים are obligated, while כהנים wear כלאים in the אבנט during עבודה; the גמרא concludes they are permitted only בעידן עבודה and not otherwise, so the obligation stands.
- The gמרא derives from והיה לכם לציצית וראיתם אותו that כסות לילה is excluded, and rejects the alternative that it excludes כסות סומא because גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך אשר תכסה בה includes the blind person’s garment. The ברייתא explains כסות סומא is included because it is visible to others, while כסות לילה is excluded because it is not visible to others. The שיעור brings the ספר לחם אשר’s explanation for the מנהג to check ציצית after קידוש לבנה, tying פרט לכסות לילה to the current world of darkness and the future זמן of משיח when night will be like day and the limitation will change.
- The רבנן use אשר תכסה בה to derive that ציצית applies to four corners ולא שלוש, while a garment with five corners is still obligated by placing on four, with the logic that five includes four whereas three does not. רבי שמעון uses the word אשר to exempt a סומא, and the רבנן respond אשר לא משמע להו for דרשה.
- The רבנן use וראיתם אותו וזכרתם to teach that seeing ציצית leads to remembering another מצוה, identified as קריאת שמע based on ברכות ט ע״ב that Shema in the morning begins when one distinguishes between תכלת and לבן. Another ברייתא teaches that seeing ציצית recalls the adjacent prohibition of כלאים from the juxtaposition לא תלבש שעטנז... גדילים תעשה לך. The שיעור cites an explanation בשם רב דושינסקיא זצ״ל that כלאים symbolizes the need to avoid mixing good and bad and to be completely truthful in עבודת השם.
- A ברייתא reads וזכרתם את כל מצות ה' to mean that once one becomes obligated in this מצוה he becomes obligated in all the מצוות, and the שיעור connects this reading to רבי שמעון’s framework. The ירושלמי explains that ציצית is שקולה כנגד כל המצות כולן in the sense that fulfilling it is reckoned as fulfilling all and violating it is reckoned as violating all. The גמרא teaches ראיה מביאה לידי זכירה and זכירה מביאה לידי עשיה, and רבי שמעון בן יוחאי says one who is זהיר in this מצוה זוכה ומקבל פני שכינה, linking וראיתם אותו with ואותו תעבוד.
- The שיעור cites the חלקת יעקב in קב ונקי קושיא נ״ד asking how עבדים can be חייב in ציצית given *kol mah sheqanah eved qanah rabo*. The חלקת יעקב offers answers that the Torah’s requirement creates an exception, that a garment given to wear is considered his for ציצית, that the Jewish master must provide opportunities for mitzvos including ציצית, that the עבד may have owned it before being sold, that inheritance does not transfer to the master, that it was given על מנת שאין לרבו רשות בו, or that the master declined ownership.
- The שיעור explains wearing a טלית on יום כיפור at night based on the idea that in a well-lit shul with many candles one can fulfill the element of וראיתם אותו even at night, removing the practical obstacle of darkness.
- The גמרא teaches חביבין ישראל that Hashem surrounds Israel with מצוות: תפילין on the head and arm, ציצית on clothing, and מזוזה on the doorway, and דוד says שבע ביום הללתיך. דוד enters a bathhouse, sees himself ערום בלא מצוה, then remembers מילה and is comforted, and after leaving he says שירה, למנצח על השמינית מזמור לדוד, on מילה given on the eighth. The שיעור explains the impossibility of performing other מצוות there because a king cannot have others present in the bathhouse, notes that the passage indicates מילה remains a constant מצוה, and cites a tradition that this supports the *Arizal*’s practice of wearing ציצית while sleeping, while another explanation says the king always had a ספר תורה attached to his arm except in the bathhouse.
- רבי אליעזר בן יעקב states that one with תפילין on head and arm, ציצית on clothing, and מזוזה on the door is strengthened not to sin, citing וחוט המשולש לא במהרה ינתק and חונה מלאך ה' סביב ליראיו. The שיעור frames these as constant-connection מצוות that function as שמירה.
- A teaching of רבי מאיר explains תכלת differs from other colors because it resembles the sea, the sea resembles the sky, and the sky resembles the כסא הכבוד, supported by the verses ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטהר and כמראה אבן ספיר דמות כסא. The חת"ם סופר explains that ציצית is not given because Israel might forget Hashem, but as a gift that represents the special bond between Israel and הקדוש ברוך הוא.
- רבי מאיר teaches גדול עונשו של לבן יותר משל תכלת and illustrates with a משל of a king who commands one servant to bring a cheap seal of טיט and another to bring a seal of זהב, and both fail. The one commanded to bring the easy, common item is punished more because his failure reflects neglect of what was readily attainable.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions