Menachos 47
Summary
- Today's *daf* is Menachos 47, with sponsorship noted by Henry Orlinsky *lezkher nishmas* יחיאל מיכל בן חיים שר זלמן הלוי זלמן הלוי זכרונו לברכה Milton Kramer הנשמה שתהא עליה. The *Gemara* continues analyzing רבי עקיבא’s view that שתי הלחם can be brought without כבשי עצרת, yet still requires עיבור צורה and burning, and it offers additional explanations for why burning is delayed. The sugya then turns to when the לחם attains קדושת הגוף through the service of the כבשי עצרת, presents a *machlokes* between רבי and רבי אלעזר ברבי שמעון, and clarifies רבי’s phrase קדוש ואינו קדוש through אביי and רבא with practical differences. The *Gemara* raises a further ספק about whether לחם can ever be eaten when שחיטה is לשמה but זריקה is שלא לשמה, ties it to a third *tanna* via the case of יוצא and פיגול, and ends with an unresolved challenge connected to זריקה’s effectiveness for יוצא and the status of זריקת פיגול.
- Today's שיעור is sponsored by Henry Orlinsky לזכר נשמת יחיאל מיכל בן חיים שר זלמן הלוי זכרונו לברכה Milton Kramer הנשמה שתהא עליה. The learning begins on דף מ"ו עמוד ב' at רב יוסף אמר, around eight to ten lines before the end, at the words מנחה חדשה לה'.
- Rabbi Akiva’s position allows bringing the שתי הלחם even without the כבשי עצרת, but the לחם cannot be eaten and requires עיבור צורה and burning afterward. The *Gemara* objects that if it is meant to be eaten it should be eaten, and if it is meant to be burned it should be burned immediately, and it explores what is דין דאורייתא and what is מדרבנן regarding the delay.
- Rav Yosef first explains that the לחם is truly intended for burning, but it is not burned immediately because one may not burn קדשים on יום טוב. Abaye challenges that this case is מצותן בכך, like the פר ושעיר של יום הכפורים, where burning is done even on יום טוב, and Rav Yosef instead explains that the delay is a גזירה שמא יזדמנו להם כבשים לאחר מכאן, lest sheep arrive later and the לחם was burned prematurely. Abaye presses that after the זמן הקרבתם passes one should burn immediately, and the *Gemara* answers that עיבור צורה here means צורת הקרבתם, the point when offering the sheep is no longer possible. Rashi defines that as after תמיד של בין הערביים because of עשה דהשלמה, while Tosafos argues that another עשה can override עשה דהשלמה and therefore interprets it as עד הלילה, when it is definitively too late.
- Rava says the לחם is באמת לאכילה when brought alone, but it is not eaten because of a גזירה like the one attributed to רבה, lest people next year eat the לחם without sheep even when they have sheep. Rava bases the דין on a פסוק, ממושבתיכם תביאו לחם תנופה בכורים לה', using a comparison to ביכורים so that just as ביכורים come בפני עצמן, so do שתי הלחם, and just as ביכורים are לאכילה, so too the לחם is לאכילה. The requirement of עיבור צורה remains as a safeguard against confusion in a year when both לחם and כבשי עצרת are present.
- A ברייתא states that כבשי עצרת do not sanctify the לחם except through שחיטה, and when שחיטה and זריקה are both לשמן the לחם becomes קדוש. When both are שלא לשמן the לחם does not gain קדושת הגוף and retains only the קדושה of תרומת הלשכה, making it אסור for כהנים to use. When שחיטה is לשמה but זריקה is שלא לשמה, רבי rules הלחם קדוש ואינו קדוש, while רבי אלעזר ברבי שמעון holds that the לחם is never קדוש unless both שחיטה and זריקה are לשמן.
- Tosafos asks why רבי אלעזר ברבי שמעון requires זריקה when he holds the principle כל העומד לזרוק כזרוק דמי. Tosafos answers that זריקה שלא לשמן is worse than נשפך דם, because doing the act wrongly is גריעה from not doing it at all. A תשובה in רב נתן גשטטנר (תשובות להורות נתן חלק יא סימן עו) applies this Tosafos to הלכות לולב by framing cases where partial contact or partial חציצה can be worse when one performs a fuller act in a flawed way than when one performs a limited act correctly, and it uses that idea to address the ב"ח’s concern about rings or תפילין as potential חציצה.
- The *Gemara* derives רבי’s view from the פסוק about נזיר, ואת האיל יעשה זבח שלמים לה' על סל המצות, reading it to mean that שחיטה is what sanctifies the bread component. רבי אלעזר ברבי שמעון reads יעשה as requiring completion of all עשיות, including זריקה, before the bread becomes קדוש. רבי answers that if it had said זבח יעשה it would imply an added act beyond slaughter, but since it says יעשה זבח the עשיה is fulfilled through זביחה. רבי אלעזר ברבי שמעון uses the word זבח to support רבי יוחנן’s statement that all agree the לחם must be present at the time of שחיטה.
- Abaye explains קדוש ואינו קדוש as קדוש ואינו גמור, a non-complete קדושה, while Rava explains it as קדוש ואינו ניתר, full קדושת הגוף without a היתר אכילה for כהנים. The *Gemara* identifies the נפקא מינה as whether the לחם’s redemption “catches,” with Abaye holding לא תפס פדיונו beyond the basic קדושת תרומת הלשכה and Rava holding תפיס פדיונו because it has full קדושת הגוף. The *Gemara* then asks that under Abaye, what difference remains between רבי and רבי אלעזר ברבי שמעון, and answers that the difference is לפסול ביוצא, whether the לחם becomes פסול if it leaves the עזרה after שחיטה.
- Rabbi Shmuel bar Yitzchak asks Rabbi Chiya bar Abba whether the לחם is permitted to be eaten when כבשי עצרת were slaughtered לשמן but the blood was thrown שלא לשמן. The *Gemara* says the question cannot be within רבי אלעזר ברבי שמעון because he requires זריקה לשמה to sanctify, and cannot be within רבי because קדוש ואינו קדוש implies it is not eaten, whether explained by Abaye or Rava. The *Gemara* therefore grounds the question in a third framework, citing a teaching of אבוה דרבי ירמיה בר אבא about שתי הלחם that left between שחיטה and זריקה and then a זריקה was performed חוץ לזמנו, with רבי אלעזר saying אין בלחם and Rav Sheshes aligning both רבי אלעזר and רבי עקיבא with רבי’s view that שחיטה מקדשה, while attributing their dispute to whether זריקה מועלת ליוצא.
- A משנה in מעילה states that אימורי קדשים קלים that left before זריקת דמים are, according to רבי אלעזר, not subject to מעילה and not liable for פיגול, נותר, or טמא, while רבי עקיבא says they are subject to all of these because זריקה still takes effect. Rav Papa challenges whether the earlier dispute truly concerns a case where the לחם remains outside, suggesting instead that the dispute could be where the לחם returned inside before זריקה and hinges on whether שחיטה alone creates פסול יוצא. The *Gemara* argues that רבי עקיבא must hold like רבי that שחיטה מקדשה, since otherwise a זריקת פיגול would need to both sanctify and render פיגול, but Rav Gidel אמר רב says זריקת פיגול אינה מביאה לידי מעילה ואינה מוציאה מידי מעילה, implying it is not a valid enabling זריקה for those effects. The *Gemara* concludes that Rav Gidel אמר רב has already been rejected in מסכת מעילה, so the attempted proof does not stand and Rav Papa’s difficulty remains.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions