Menachos 48
Summary
- A sponsorship by Henry Olinsky concludes a 30-day dedication לזכר נשמת יחיאל מיכל בן חיים שניאור זלמן הלוי זכרונו לברכה, Milty Kramer, Milton Kramer, with a blessing for a continuous עליה for the נשמה. A question from רבי ירמיה to רבי זירא addresses כבשי עצרת that are שחט לשמן when the לחם is then lost, and it tests whether זריקה שלא לשמה can salvage the meat for אכילה, with comparisons to פסח and תודה and a final distinction that תודה is called שלמים by the תורה. A major section rules on wrong quantities paired with קרבנות, including two כבשים over four חלות and a תודה over eighty חלות, and it frames the dispute between רבי and רבי אלעזר ברבי שמעון about whether שחיטה or זריקה is what מקדש the bread and where פדיון may occur. A further section evaluates whether one may “sin” in one act of עבודה in order to enable a later correct outcome, using cases from זבחים and תרומות, and it sets limits based on whether the “benefit” is in the same matter and the same day. The daf ends with a report about כבשי עצרת שחט שלא כמצוותן and a broader dispute whether שלמי חובה follow a חטאת-comparison or follow the model of שלמי נדבה, supported by parallel cases of נזיר, אשם, and עולות חובה.
- A case of כבשי עצרת ששחטן לשמן and then ואבד הלחם before זריקה renders the כבשים unable to be eaten because a זיקה has already been created between the כבשים and the שתי הלחם. A proposal asks whether one may do זריקה שלא לשמן, treating the blood as for שלמי נדבה, to permit the meat in אכילה. A challenge cites פסח קודם חצות as a case where לשמה is פסול and שלא לשמה is כשר, and another framing cites פסח אחר זמנו in which a korban once fit for פסח becomes offered as שלמים.
- A further comparison to תודה states that if the לחם of a תודה becomes פסול after שחיטה, one does זריקה לשם שלמים and it remains כשר, but the response distinguishes תודה because רחמנא קריה שלמים, as in the verse ובשר זבח תודת שלמיו ביום קרבנו יאכל לא יניח ממנו עד בוקר. A conclusion states that שלמי עצרת are not called שלמים without bread, and once they are נדחה מלשמם they may not become כשר through שלא לשמה in the same way.
- A ברייתא teaches that if one שחט שני כבשים על ארבע חלות, he מושך שתיים מהן, performs תנופה with those two together with the כבשים, and the remaining loaves are נאכלות בפדיון because they have קדושת דמים rather than קדושת הגוף. An objection says this ruling conflicts with רבי, because רבי holds שחיטה מקדשה and then two loaves would already have קדושת הגוף at שחיטה, leaving uncertainty about which are kodesh and raising problems of פסול יוצא if taken outside or הכנסת חולין לעזרה if redeemed inside.
- רב חסדא answers that the ברייתא can still be כרבי by redeeming inside the עזרה and treating the חולין as having become חולין ממילא, since they entered the עזרה as non-חולין. A counter-ברייתא states explicitly: כשהוא פודן, אין פודן אלא מבחוץ, which forces the conclusion that this teaching is רבי אלעזר ברבי שמעון, because he holds that the bread is not sanctified at שחיטה and therefore can be taken out without פסול יוצא; דאי רבי, הא איפסלו להו ביוצא.
- A comparison is raised from תודה ששחטה על שמונים חלות, where חזקיה says קדשו ארבעים מתוך שמונים and רבי יוחנן says לא קדשו ארבעים מתוך שמונים. A resolution explains, בשם רבי זירא, that everyone agrees that if one explicitly says ליקדשו ארבעים מתוך שמונים, then דקדשי, and if he intends to sanctify all eighty then none become holy, and the dispute hinges on an undefined statement.
- The same resolution applies to שחט שני כבשים על ארבע חלות by reading the case as דאמר ליקדשו תרתי מתוך ארבע, so even רבי יוחנן agrees that only the correct number becomes sanctified without identifying which ones. The argument therefore does not become a תיובתא on רבי יוחנן.
- A teaching brought before רבי יוחנן states that if one שחט ארבעה כבשים על שתי חלות, he should first choose two and perform זריקה שלא לשמן, and then do זריקה לשמן on the remaining two, because otherwise הפסדת את האחרונים. רבי יוחנן rejects this with the principle וכי אומרים לו לאדם עמוד וחטא בשביל שתזכה, and he challenges it from a dispute where אברי חטאת שנתערבו באברי עולה, in which רבי אליעזר permits offering the mixture while treating חטאת meat כאילו היא עצים, and חכמים require תעובר צורתן ויצאו לבית השריפה.
- A distinction states that עמוד וחטא בחטאת בשביל שתזכה בחטאת אמרינן, but עמוד וחטא בחטאת בשביל שתזכה בעולה לא אמרינן. A further ברייתא about כבשי עצרת on שבת says that if they were שחט שלא לשמן then לא יזרוק, because they no longer count as a קרבן ציבור to be דוחה שבת, and if one did throw the blood then הורצה להקטיר אימורין לערב. A limitation is then stated that עמוד חטאי בשבת כדי שתזכה בשבת אמרינן, but עמוד חטאי בשבת כדי שתזכה בחול לא אמרינן.
- A משנה from תרומות about חבית של תרומה שנשברה בגת עליונה over חולין טמאין presents רבי יהושע allowing אף יטמאנה ביד to save the חולין, and the response says this is different because the תרומה is already destined for טומאה, described as דלטומאה קאזלא.
- A report states that כבשי עצרת ששחטן שלא כמצוותן are פסולין, require תעובר צורתן, and are then burned, and רב נחמן attributes this to a view that compares them to חטאת through the juxtaposition ועשיתם שעיר עזים אחד לחטאת ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים. An opposing approach, attributed to תנא דבי לוי, derives שלמי חובה from שלמי נדבה and therefore teaches כשרין when done שלא כמצוותן, paralleling לוי’s teaching that other שלמי נזיר ששחטן שלא כמצוותן are נאכל ליום ולילה and lack requirements of לחם and זרוע.
- A challenge from a ברייתא about אשם with the wrong age being פסול, but עולת נזיר, עולת יולדת, and עולת מצורע brought as בני שתי שנים being כשרין, leads to a כלל that כל הכשר בעולת נדבה כשר בעולת חובה and that a חטאת-based פסול does not carry to אשם in the case of חוץ משלא לשמו. The response identifies that framework as the view of תנא דבי לוי, leaving the issue as a מחלוקת rather than a refutation, and the session ends with an intention to continue from תא שמע.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions